דנ"מ 1778/15 אריה הראל נ' עיריית רמת גן ואח'

           לפניי בקשה לדיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון בעע"ם 89/13 עיריית רמת גן נ' הראל (24.2.2015), שבו קיבל בית המשפט ברוב דעות (השופטים ד' ברק-ארז ומ' מזוז, כנגד דעתו החולקת של השופט י' דנציגר), את ערעורה של עיריית רמת גן וקבע כי אין לבטל את חיוב הארנונה ששלחה העירייה למבקש.

רקע והליכים קודמים

1. המבקש החזיק במשך כ-30 שנים בנכס ברמת גן, ששטחו 1,693 מ"ר (להלן: הנכס). במהלך תקופה זו נמנעה המשיבה, עיריית רמת גן (להלן: העירייה), מלחייב את המבקש בתשלומי ארנונה.

2. ביום 15.3.2011 בוצעה לראשונה מדידה של הנכס מטעם העירייה. ביום 15.5.2011 פינה המבקש את הנכס, בהמשך למשא ומתן שניהל עם גורמי התכנון בעירייה בקשר עם פינויו מהנכס. לאחר הפינוי, שלחה העירייה לראשונה אל המבקש דרישה לתשלום ארנונה בגין הנכס. הדרישה לתשלום התייחסה לשנים 2011-2009 בלבד ועמדה על סך כולל של כ-250,000 ש"ח.

3. המבקש הגיש עתירה לבית המשפט לעניינים מינהליים כנגד החלטת העירייה לחייבו בארנונה באופן רטרואקטיבי. בית המשפט לעניינים מינהליים (השופטת ר' רונן) קיבל את העתירהוביטל את חיוב הארנונה שהושת על המבקש.

4. העירייה לא השלימה עם פסק הדין והגישה ערעור לבית המשפט העליון. פסק הדין בערעור הוא העומד במוקד הבקשה שלפניי.

פסק הדין מושא הבקשה לדיון נוסף

5. בבית המשפט העליון נחלקו הדעות. השופט דנציגר סבר כי דין הערעור להידחות. בפסק דינו, עמד השופט דנציגר על כך שככלל, חיוב רטרואקטיבי נחשד כפסול והנטל לסתור זאת מוטל על הצד המבקש להתיר את החיוב. השופט דנציגר ציין כי לפי ההלכה הפסוקה, ידו של בית המשפט תהא "קפוצה" בהתרת חיובי ארנונה רטרואקטיביים "ותיעשה בכפוף למבחן כפול של סמכות וסבירות" (פס' 22). במסגרת מבחנים אלה, כך נקבע, יש לאזן בין מידת הסתמכותו של הנישום לבין האינטרס הציבורי שבקיום החוק ובגביית מס אמת. כמו-כן, יש לשקול את מידת האשם לכך שהחיוב נגבה למפרע ומשך הזמן שלגביו מבוצעת התחולה הרטרואקטיבית. על רקע זה, ציין השופט דנציגר, נקבע בפסיקה כי "רק במקרים נדירים, אשר בהם החיוב הרטרואקטיבי יעמוד במבחני הסמכות והסבירות – 'תיפתח' ידו של בית המשפט ויותר החיוב" (עע"ם 4551/08 עיריית גבעת שמואל נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פס' 57 (1.12.2011) (להלן: עניין עיריית גבעת שמואל)).

6. בשים לב לשיקולים הנזכרים לעיל, קבע השופט דנציגר כי בנסיבות המקרה יש להימנע מהתערבות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, אשר קבע כאמור כי יש לבטל את החיוב הרטרואקטיבי שהוטל על המבקש. השיקול העיקרי לעניין זה, קבע השופט דנציגר, הוא האשם הרובץ לפתחה של העירייה, אשר בשל רשלנותה נמנעה מלחייב את המבקש בארנונה במשך שנים ארוכות. השופט דנציגר ציין כי חומרתה של רשלנות העירייה מתעצמת בשים לב לכך שמדובר בנכס גדול, אשר השימוש בו היה גלוי לאורך השנים, וכן בהתחשב בכך שהמבקש היה בקשר עם גורמים אחרים בעירייה בנוגע לנכס. השופט דנציגר קבע כי לכך מתווספות הסתמכותו של המבקש על הנוהג של העירייה שלא לחייבו בארנונה וחובת ההגינות של הרשות כלפי הפרט. השופט דנציגר הוסיף וקבע כי "הכל מסכימים שהיקפה של חובת ההגינות המוטלת על הפרט מצומצמת במידותיה מחובת ההגינות המוגברת החלה על הרשות" (פס' 28) וכי במקרה הנוכחי אין לקבוע כי המבקש הפר חובת הגינות נקודתית המוטלת עליו. לנוכח האמור לעיל, עמדתו של השופט דנציגר הייתה כי דין הערעור להידחות.