דנ"א 8619/14 TOMMY HILFIGER LICENSING LLC ואח' נ' אלעד מנחם סויסה ואח'

א.             זו עתירה לקיים דיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 7629/12 ובע"א 8848/12 מיום 16.11.2014. פסק הדין ניתן על ידי השופטת ד' ברק-ארז, בהסכמת השופט י' דנציגר והמשנָה לנשיא (כתארה אז) מ' נאור. בפסק הדין נדונה השאלה היש להטיל מגבלות על שיווק מוצרי לבוש של חברת בגדים בעלת מוניטין בינלאומי על-ידי יבואן מקביל, בנסיבות בהן היבוא המקביל עצמו הוא חוקי.

הרקע וההליכים

ב.             אלה עיקרי העובדות אשר פורטו בפסק הדין של בית משפט זה: קבוצת טומי הילפיגר פועלת בשוק העולמי של מוצרי לבוש ואופנה, באמצעות חברות קשורות שונות, הרשומות מחוץ לישראל. בפעילות זו נעשה שימוש בסימני מסחר רשומים, המגנים על הביטויים "TOMMY" ו-"TOMMY HILFIGER ", וכן על סימני הלוגו של המותג: מלבן דמוי דגל בצבעים לבן, אדום וכחול (להלן יחד סימני המסחר). העותרות 3-1 יכונו להלן יחד טומי הילפיגר. טומי הילפיגר היא הבעלים של סימני הסחר הרשומים בישראל. העותרת 4, סי אנד שלס שיווק בע"מ, היא חברה ישראלית הידועה בשם "סקאל" (להלן סקאל), אשר פעלה כיבואנית הרשמית של מוצרי טומי הילפיגר בישראל, אך אינה הבעלים של סימני המסחר הרשומים בישראל. סקאל שיווקה מוצרים המוגנים על ידי סימני המסחר בחנויות טומי הילפיגר, שבהן נמכרים מוצרי הקבוצה  כמוצרי יוקרה. סקאל וטומי הילפיגר יכונו להלן יחד העותרות.

ג.              חברת מחסן היבואן 42 בע"מ, היא המשיבה 2 (להלן החברה), שבעל השליטה בה הוא אלעד מנחם סוויסה, המשיב 1 (להלן יחד המשיבים), פועלת בישראל בתחום שיווקם של מוצרי לבוש הנושאים מותגים יוקרתיים; זאת – על-ידי יבוא מוצרים מקוריים של מותגי יוקרה בינלאומיים שנרכשו במחירים נמוכים יחסית מספקים בחו"ל, במתכונת פעילות של "יבוא מקביל" המותרת בישראל. בסוף שנת 2008 החלה החברה להפעיל בבני ברק עסק ושמו: "מחסן היבואן טומי הילפיגר" (להלן העסק). בחודש פברואר 2010, בשל דרישת העותרות, השמיטו המשיבים משם העסק את התיבה "טומי הילפיגר". משלב זה כונה העסק בשם "מחסן היבואן". בחודש מארס 2010 עבר העסק למיקום אחר בעיר בני ברק. במהלך כל שנות פעילותו של העסק נמכרו בו מותגים בינלאומיים שונים, אך נשמר מקום מרכזי למכירת מוצרים הנושאים את המותג "טומי הילפיגר". המשיבים פרסמו את פעילות "מחסן היבואן" באופן בולט, תוך הדגשה כי נמכרים בו מוצרים של מותגים יוקרתיים "בזול". בפרסומים הודגש – במידה רבה – השם "טומי הילפיגר". בשלב מסוים, נצבע העסק בצבעים המופיעים בסימן המסחר של טומי הילפיגר: אדום, כחול ולבן. המשיבים אף הפעילו אתר מכירות באינטרנט של מוצרי טומי הילפיגר תוך שימוש בשם www.tommy4less.co.il (להלן שם המתחם). פעילות זו היא שעמדה במרכז המחלוקת בין בעלי הדין.

ד.             העותרות הגישו לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו תביעה נגד המשיבים בטענה כי פעילותם השיווקית בקשר למוצרי טומי הילפיגר פגעה בסימן המסחר הרשום של טומי הילפיגר בישראל, ואף היוה גניבת עין והטעיית לקוחות. כן טענו העותרות, כי פעילות המשיבים עולה כדי עשיית עושר ולא במשפט, ופגעה ברווחיהם בשל "דילול" סימן המסחר. העותרות ביקשו איפוא צו מניעה קבוע שיאסור על המשיבים לעשות שימוש בשם "מחסן היבואן – טומי הילפיגר" בכל דרך שהיא, וכן יאסור עליהם לעשות שימוש כלשהו בסימני המסחר של טומי הילפיגר. עוד ביקשו העותרות פיצוי סטטוטורי בסך של 100,000 ש"ח בגין כל מקרה של גניבת עין מצד המשיבים, והשבת כל הרווחים שצמחו להם כתוצאה מן ההפרות הנטענות. התביעה הועמדה על סך 5 מיליון ש"ח וצורפה לה חוות דעת של כלכלן. המשיבים הגישו תביעה שכנגד, במסגרתה טענו כי העותרות הוציאו דיבתם בכך שהזהירו לקוחות שלא לקנות בגדים בעסקם בשל היותם – כך נטען – מזויפים.

פסק הדין של בית המשפט המחוזי

ה.             בית המשפט המחוזי (השופט (כתארו אז) י' ענבר, ת"א 11296-09-10) קיבל את תביעת העותרות בחלקה. בית המשפט קבע, כי אופן השיווק והפרסום של המשיבים עלה כדי פגיעה בסימן המסחר הרשום "טומי הילפיגר", וכן, עלה כדי ביצוע העוולה של תיאור כוזב. עם זאת, דחה בית המשפט את יתר עילות התביעה. לפיכך, חויבו המשיבים לשלם לעותרות פיצויים בסך של 457,000 ש"ח. כן ניתן צו מניעה קבוע האוסר על המשיבים להשתמש בשם "מחסן היבואן – טומי הילפיגר"; להשתמש בסימן המסחר הרשום "טומי הילפיגר", לרבות בשם "TOMMY" בשם המתחם של אתר האינטרנט של העסק; כן נאסר על המשיבים להשתמש בצבעים של סמל הלוגו של "טומי הילפיגר" בקירות העסק, בגג העסק ובדפי אתר האינטרנט של העסק. אף נאסר על המשיבים להשתמש בסימן המסחר בשילוט הפנימי והחיצוני של העסק, למעט בשלט אחד מחוץ לבית העסק, תוך ציון שמדובר ביבוא מקביל; בנוסף, נאסר על המשיבים להשתמש בסימן המסחר בעלוני פרסום או בפרסומת מכל סוג, למעט סימן אחד בכל פרסום, תוך ציון מפורש כי מדובר ביבוא מקביל; עוד נאסר על המשיבים להשתמש בסימני המסחר באתר האינטרנט, זולת סימון אחד בדף הבית לצורך זיהוי המוצרים ב"קטלוג המוצרים", תוך ציון כי מדובר ביבוא מקביל – זאת בכל אחד מן הדפים הנפתחים מתוך דף הבית. התביעה שכנגד נדחתה. על פסק הדין הגישו הן המשיבים והן העותרות ערעורים לבית משפט זה; הערעורים נדונו במאוחד.

פסק הדין של בית המשפט העליון

ו.              בית משפט זה קיבל את ערעור המשיבים באופן חלקי ודחה את ערעור העותרות. בפסק דין מפורט ומקיף סקר תחילה בית המשפט (מפי השופטת ד' ברק-ארז) את המסגרת הנורמטיבית הנוגעת ליחסו של המשפט הישראלי ליבוא מקביל. בית המשפט ציין, כי נקודת המוצא לדיון היא שהלגיטימיות של יבוא מקביל בישראל הוכרה זה מכבר, וכי ההכרה מבוססת על דוקטרינת ה"מיצוי" בדיני הקניין הרוחני, ובכלל זה דיני סימני מסחר. נאמר, כי דוקטרינה זו משמעה שבעל סימן המסחר הרשום זכאי ליהנות מזכויותיו ביחס למכירה הראשונה של המוצר שבו יש לו זכות. עוד נאמר, כי ההכרה ב"יבוא מקביל" במשפט הישראלי משמעה שדוקטרינת המיצוי מיושמת במתכונת המבוססת על "מיצוי בינלאומי" – בכך שהמוצר נמכר פעם אחת במתכונת שנשלטה על-ידי בעל סימן המסחר, יהא זה בארץ או בחו"ל. עוד צוין בפסק הדין כי בית משפט זה הכיר בעבר בתועלת הגלומה ביבוא מקביל בתנאים הוגנים. לפיכך נקבע, כי המגבלות החלות על פעילותו של יבואן מקביל המייבא מוצרים שצמוד אליהם סימן מסחר מוגן, צריכות להיגזר מזכויותיו של בעליו של סימן המסחר.