אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> דנ"א 6264/14 עוזי ושפרה בלוך נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה שומרון

דנ"א 6264/14 עוזי ושפרה בלוך נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה שומרון

תאריך פרסום : 11/12/2014 | גרסת הדפסה
דנ"א
בית המשפט העליון
6264-14
09/12/2014
בפני כבוד הנשיא :
א' גרוניס

- נגד -
העותרים:
עוזי ושפרה בלוך
עו"ד סמדר בן-דור
המשיבות:
1. הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה שומרון
2. מינהל מקרקעי ישראל
3. היועץ המשפטי לממשלה

החלטה

 

  1. עתירה לדיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון מיום 3.9.2014 ברע"א 725/05 (להלן – פסק הדין), שניתן על ידי השופטת (בדימ') ע' ארבל, בהסכמת חבריה להרכב, השופטים ע' פוגלמן ו-ח' מלצר. במרכז הדיון בפסק הדין עמדה שאלת חיובם של בני רשות בנחלות חקלאיות מכוח חוזי משבצת תלת-שנתיים מתחדשים עם מינהל מקרקעי ישראל (כיום רשות מקרקעי ישראל; להלן – המינהל), בתשלום היטל השבחה לפי חוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן – החוק או חוק התכנון והבנייה). בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי השיבו לשאלה זו בשלילה. לעומת זאת, בית המשפט העליון השיב לשאלה בחיוב, תוך שהוא מורה לעותרים לשלם למשיבה 1, הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה שומרון, את היטל ההשבחה.

 

2.        העותרים הם חברי האגודה החקלאית השיתופית גבעת עדה (להלן – האגודה). האגודה מעניקה מעמד של בני רשות לחבריה, מכוח הסכם משבצת, שבמסגרתו שוכרת האגודה מהמינהל שטח של כ-4,000 דונם לתקופה של שלוש שנים, המוארכת מעת לעת. לפני כעשרים שנה ניתן תוקף לתכנית מתאר חדשה שמכוחה שונו זכויות הבנייה בחלקת העותרים. בהתאם לכך, הגישו העותרים לוועדה המקומית לתכנון ולבנייה בקשה לקבלת היתר לבנייה של יחידת מגורים נוספת וחניה מקורה. הוועדה אישרה את הבקשה, ושלחה לעותרים דרישה לתשלום היטל השבחה עקב אישור התכנית. ערעור שהגישו העותרים על דרישה זו לבית משפט השלום בחיפה התקבל. בית המשפט  (כבוד השופט ר' סוקול) קבע, כי התוספת השלישית לחוק צמצמה את מעגל החייבים בהיטל השבחה, ודחה את גישת הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, לפיה יש לכלול באותו מעגל גם בעלי זכויות נוספות, תוך מתן פרשנות מרחיבה למונחים "בעלות" ו"חכירה". כן נקבע, כי לא הונחה תשתית ראייתית לכך שהצדדים לא התכוונו לאמור בהסכם המשבצת, במסגרתו הוענקה לאגודה רק זכות שכירות מוגבלת בתוקפה, שהארכתה מותנית בהסכמתו של המינהל. כך או כך, הובהר כי גם בהנחה שההסכם הוא הסכם חכירה - הרי שהחוכרת היא האגודה ולא החברים בה. על פסק דין זה הגישה הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ערעור. בית המשפט המחוזי בחיפה (מפי כבוד השופט י' עמית, בהסכמת כבוד השופטים י' אלרון ו-י' וילנר) דחה את הערעור בנימוק שהחבות בתשלום היטל השבחה במקרה זה מוטלת על המינהל, ולא על האגודה או על העותרים. זאת, בהתבסס על ההסדר המיוחד הקבוע בסעיף 21 לתוספת השלישית לחוק לגבי מקרקעי ישראל שאינם מוחכרים בחכירה לדורות. הסדר זה מעגן את ההסכם ההיסטורי, שעל פיו מעביר המינהל לרשויות המקומיות תשלום בשיעור 10% מהתקבולים השנתיים שהוא גובה בתחום שיפוטן, חלף תשלום היטל ההשבחה. לאור הסדר זה נקבע, כי הטלת היטל השבחה על העותרים תביא למעשה להתעשרות הוועדה המקומית פעמיים.

 

3.        הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה הגישה בקשה למתן רשות ערעור. בהסכמת העותרים, ולאחר דיון במעמד הצדדים, אליו צורפו המינהל והיועץ המשפטי לממשלה, החליט בית המשפט העליון להיעתר לבקשה וליתן רשות ערעור. בעלי הדין לא נחלקו באשר לעצם קיומו של מעשה השבחה, שכן הוסכם כי תכנית המתאר החדשה הגדילה את זכויות הבנייה המותרות במקרקעין המוחזקים על ידי העותרים. כמו כן, לא הייתה מחלוקת כי בהתאם לתכנית האמורה ביקשו העותרים להתיר להם לבנות בחלקה, כי בקשה זו אושרה, וכי מדובר בפעולה אשר מהווה מימוש זכויות במקרקעין כהגדרתו בחוק. המחלוקת בין בעלי הדין הייתה בשאלה האם העותרים, כבני רשות בנחלה חקלאית, נכללים בגדר החייבים בהיטל השבחה, אם לאו. זאת, לאור העובדה שסעיף 2(א) לתוספת השלישית לחוק קובע, כי החייב בהיטל השבחה הוא הבעלים או החוכר לדורות בלבד. בתמצית, הוועדה המקומית, המינהל והיועץ המשפטי לממשלה, גרסו כי יש לפרש את המונחים בעלים וחוכר לדורות שבחוק ככוללים גם חברים באגודות שיתופיות המחזיקים במקרקעין לאורך שנים. הוסבר, כי אופיו של היטל ההשבחה וההיגיון הכלכלי שביסוד דיני המס מצדיקים מתן פרשנות מהותית, המטילה את התשלום על מי שעתיד ליהנות מן ההשבחה. מנגד, עמדת העותרים הייתה, כי לשון החוק היא ברורה וחד-משמעית, ואינה מאפשרת לחייב בתשלום היטל השבחה את מי שאינו בעלים או חוכר לדורות. בהקשר זה טענו העותרים, כי מחזיקים במקרקעין המוגדרים כבני רשות מכוח חוזה שכירות תלת-שנתי מתחדש מעת לעת, אינם עונים להגדרה זו. כן נטען, כי הדרך היחידה להרחבת מעגל החייבים היא באמצעות תיקון החוק, כפי שנעשה בחוקי מס אחרים, ולא על דרך של מתן פרשנות מרחיבה לחוק הקיים. מכל מקום, תוך הסתמכות על ההלכה שנקבעה ברע"א 85/88 קנית - ניהול השקעות ומימון בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה רמת-גן, פ"ד מב(4) 782 (1989) (להלן – פרשת קנית), טענו העותרים, כי על פי הפסיקה, נוסח ההסכם בין הצדדים הוא שמגדיר את טיבה של הזכות המשפטית המצויה בידיהם, ולא אורך התקופה בה הם מחזיקים במקרקעין או ציפיותיהם לגבי העתיד.

 

4.        בית המשפט העליון קיבל פה אחד את הערעור. בית המשפט קבע, כי הבחינה הלשונית של הוראות חוק התכנון והבנייה אינה מובילה למסקנה פרשנית חד-משמעית ונחרצת. בית המשפט הסתמך על התפיסה שהוכרה בפסיקה, בפרט בהקשר של דיני מס, לפיה המהות הכלכלית האמיתית של עסקה אינה מוכרעת אך בהתבסס על הצורה או הכותרת שנתנו לה הצדדים. בהתאם לכך נקבע, כי המונח חוכר לדורות יכול להתפרש ככולל גם את מי שמהותית מחזיק במקרקעין כחוכר לדורות, חרף העובדה שהוא כונה "בר רשות" בחוזה. לפיכך, קבע בית המשפט כי מקרה זה אינו נמנה על המקרים בהם מוצדק לעצור את המהלך הפרשני כבר בשלב בו נבחנת לשונה של הוראת הדין. בהתאם לכך, המשיך בית המשפט ובחן את טיב מעמדם של העותרים הן לאור אינדיקציות פנימיות שמקורן במערכת היחסים החוזית שבין המינהל לבין האגודה והחברים בה, לרבות החלטות המינהל הרלוונטיות, הן לאור אינדיקציות חיצוניות המלמדות על היקף זכויותיהם וחובותיהם של בני הרשות. המסקנה אליה הגיע בית המשפט הייתה כי בנסיבות המקרה שלפנינו, מעמדם של העותרים ושכמותם הוא מבחינה מהותית כשל חוכרים לדורות במשקים חקלאיים. לאחר מכן, עבר בית המשפט לבחון את תכליותיו של מוסד היטל ההשבחה. הוטעם, כי מקום בו הרשות הציבורית משקיעה בתכנון ובפיתוח, ועל ידי כך מביאה לעלייה בערכם של נכסים, ראוי כי מי שהתעשר מכך יישא בחלק מההוצאות הכרוכות בפעולות התכנון והפיתוח. כן הוסבר, כי הבסיס הרעיוני לחיוב בהיטל השבחה נעוץ בדיני עשיית עושר ולא במשפט, ולפיו ההיטל מיועד להגשים גם רעיון של צדק חלוקתי וחברתי. על יסוד תכליות אלו ואחרות עליהן עמד בית המשפט, נקבע, כי הפרשנות הראויה למונח חוכר לדורות שבסעיף 2(א) לתוספת השלישית לחוק היא פרשנות המובילה לכך, שהחייב בתשלום היטל ההשבחה הוא גם מי שמעמדו עולה באופן מהותי לכדי מעמד של חוכר לדורות. בהתאם לכך, בית המשפט קבע, כי על אף שהעותרים אינם מוגדרים כחוכרים לדורות בחוזה המשבצת, מעמדם בפועל במקרקעין מאפשר להם ליהנות מן ההשבחה ולממש את זכויותיהם הנובעות ממנה, באופן המצדיק לראות בהם מבחינה מהותית, ומנקודת מבט כלכלית, כמי שחבים בתשלום היטל ההשבחה. זאת, בלא צורך להכריע בדבר מעמדם הקנייני בקרקע. בית המשפט הוסיף וציין, כי אין בקביעה זו כדי לפגוע בוודאות המשפטית. זאת, משום, שככלל, המתיישבים בנחלות חקלאיות מחזיקים במקרקעין בהתבסס על חוזה משבצת שנוסחו אחיד ושנסיבותיהם דומות לאלו של העותרים. לפיכך, נקבע, שפסיקה זו תחול, ככלל, על כל המחזיקים על פי חוזה המשבצת התלת-שנתי, באופן שאינו מצריך בחינה פרטנית של כל מקרה ומקרה. לבסוף הובהר, כי בהינתן שלשונו של סעיף 21 לתוספת השלישית מורה, כי המינהל יחויב בחלף היטל השבחה בגין מקרקעין שאינם מוחכרים לדורות, הרי שהשאלה כיצד יש לפרש את המונח חוכר לדורות עומדת בעינה. במובן זה נקבע, כי ההכרעה בדבר הפרשנות הראויה שיש ליתן למונח זה לצורך סעיף 2(א) לתוספת השלישית לחוק רלוונטית גם לצורך סעיף 21 לתוספת הנ"ל.

 

5.        לאחר כל זאת, הגישו העותרים את העתירה שלפניי לקיום דיון נוסף בפסק הדין. לטענתם, לפסק הדין נודעת חשיבות ציבורית ועקרונית, והשלכותיו על בני הרשות, שהם המעמד הנפוץ ביותר במקרקעי ישראל, הן רחבות וקשות, במידה המצדיקה דיון נוסף. לדבריהם, פסק הדין יוצר שינוי במגמה הפרשנית של הפסיקה בשנים האחרונות ואינו מתיישב עם הלכות שנפסקו בעבר, בהן נקבע, כי ניתן להרחיב את מעגל החייבים בהיטל השבחה אך ורק באמצעות חקיקה ראשית. זאת, בהתאם לעיקרון חוקיות המינהל ולחוק-יסוד: משק המדינה המורים, כי אין להטיל מס אלא בחוק. העותרים מציינים, כי בית המשפט עצמו הדגיש בפסק הדין את חוסר הבהירות השורר סביב היקף החובות והזכויות של בני הרשות, ואת הצורך בהסדרה חקיקתית של מעמדם. חרף כל זאת, נטען, כי בית המשפט חידש הלכה, בכך שקבע כי ניתן ליצור חיוב במס גם בדרך של פרשנות ובלא מקור מפורש לכך בדין. לשיטת העותרים, הלכה מעין זו מביאה לפגיעה בקניינו של הפרט ללא הצדקה ועוגן מספקים, כמו גם יוצרת חוסר וודאות משפטית שתוביל להתדיינויות משפטיות רבות. זאת ועוד, העותרים טוענים, כי בית המשפט שגה כשנתן למונח חוכר לדורות פרשנות שונה מפירושו בחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן – חוק המקרקעין), חרף ההוראה המפורשת בחוק התכנון והבנייה, ובפרט כשהתעלם מהעובדה שלא התמלאה בנסיבות העניין דרישת הכתב שבסעיף 8 לחוק המקרקעין. מעבר לכך, הבקשה כוללת טענות נוספת בעלות אופי ערעורי מובהק, שאין מקומן בעתירה לדיון נוסף.

 

6.        עיון בעתירה שלפניי ובפסק דינו של בית משפט זה הביאוני למסקנה, כי אין זה המקרה המתאים לקיומו של דיון נוסף. אכן, פסק הדין נושא העתירה הכריע לראשונה באופן חד-משמעי בשאלת חבותם של בני רשות מכוח חוזה המשבצת עם המינהל בתשלום היטל השבחה. להלכה זו חשיבות רבה. היא מסדירה תחום שיש לו נגיעה לרבים. על כך אין חולק. מוכן אני גם להניח כי מדובר בשאלה משפטית שיש לה פנים לכאן או לכאן. ואולם, בכך בלבד אין כדי להצדיק קיומו של דיון נוסף, בהתאם לסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, שהרי "איננו מקיימים דיון כאמור כל אימת שמתחדשת הלכה או כאשר נושא משפטי נבחן לראשונה, בתמצית או בהרחבה, לפני ערכאת הערעור. כפי שכבר ציינו בעבר לא אחת, עצם החידוש שבנושא או עצם ההתייחסות לסוגיה משפטית פלונית אינם מולידים את ההצדק לשוב ולדון בעניין במסגרת הדיון הנוסף" (ד"נ 18/86 קיסלר נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(3) 443, 446 (1986); וראו גם, דנ"א 5996/99 מועדון הים הכחול בע"מ נ' פקיד שומה באר-שבע (23.1.2000)). ובמקום אחר נקבע כי "לא כל חידוש הלכתי די בו כדי להצדיק סטייה מן הכלל הרגיל שלפיו פוסק בית המשפט העליון בשלושה ופסיקתו היא סוף פסוק. נדרשת הלכה מיוחדת וחריגה שיש בה כדי לשנות באורח מהותי נורמות ששררו עובר להלכות שנדונו והוכרעו בפסק הדין" (דנ"א 3455/05 עטיה נ' שחר, פיסקה 4 (11.10.2005); וראו גם, דנ"א 5218/03 המועצה המקומית עילבון נ' מקורות חברת מים בע"מ (17.11.2003); דנ"א 5255/14 הוועדה המקומית לתכנון ובנייה גבעתיים נ' אליק רון בע"מ, פיסקה 7 (2.9.2014)). בית המשפט העליון בחן את הסוגיה שהונחה לפניו בצורה מעמיקה ויסודית ופסק הדין ניתן על דעת כל חברי ההרכב. בית המשפט הסתמך בפסק דינו, כאמור, על לשון החוק ועל תכליתו כפי שהיא עולה ממכלול הנסיבות והנתונים הרלוונטיים למקרה, ובכללם הערכת מהותה של מערכת היחסים המשפטית בין הצדדים. פסיקה זו מעוגנת היטב בעקרונות היסודיים של דיני הפרשנות ושל דיני המס, ואיני סבור, כי יש בהלכה שנקבעה משום חציית הגבול, המטושטש לעתים, בין פרשנות לגיטימית לשאינה לגיטימית (השוו, ע"א 8569/06 מנהל מיסוי מקרקעין חיפה נ' פוליטי (28.5.2008)).

 

7.        זאת ועוד, הקשיים בסוגיה הנדונה, עליהם מצביעים העותרים, זכו להתייחסות ולדיון נרחב בפסק הדין. אף פסקי הדין העיקריים בהם תמכו העותרים את טענותיהם נדונו בפסק הדין. בית המשפט העליון בחן את הפסיקה המנחה של בית משפט זה, הקובעת כי ניתן להטיל היטל השבחה בהתאם לזכויות המהותיות של המחזיק במקרקעין (ראו, למשל, רע"א 10998/07 הוועדה המקומית לתכנון ובנייה גזר נ' חברת דרך ארץ הייויז (1997) בע"מ, פיסקה ז' (25.5.2008); רע"א 6166/12 קוטליצקי נ' הועדה המקומית לתכנון ולבנייה בתל-אביב-יפו, פיסקה י' (23.12.2012)). בהקשר זה הובהר, כי גם בפרשת קנית, בוססה ההכרעה על ניתוח מהות היחסים המשפטיים ששררו בין קנית לבין המינהל, כפי שמצאו עיגון בהסדרים החוזיים המסוימים ביניהם, וכי נקבע שם, שהסדרים עתידיים בעלי "לבוש ניסוחי שונה" עשויים להוליך למסקנות שונות (ראו, דנ"א 1/89 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה רמת-גן נ' קנית - ניהול השקעות ומימון בע"מ (8.5.1989)). הנה כי כן, הקביעות המצויות בפסק הדין צועדות במתווה הפרשני שנקבע בהלכה הפסוקה, מתיישבות עם ההלכות הקיימות ואינן מנוגדות להן. למעשה, בפסק הדין נעשה פיתוח של הלכות אלה, בין היתר, תוך הידרשות לנסיבות המקרה שעמד לפני בית המשפט. יתרה מכך, חלק ניכר מטענותיהם של העותרים חוזרות על טענות שנדונו והוכרעו בפסק הדין, ונראה כי מדובר בטענות ערעוריות המכוונות נגד נכונות ההכרעה בפסק הדין נושא העתירה. טענות מעין אלה אינן מצדיקות דיון נוסף, שהרי אין המדובר במסגרת לקיום הליך ערעורי נוסף על פסקי דין של בית המשפט העליון (ראו, דנ"א 6230/12 מחקשווילי נ' רשות המיסים בישראל, פיסקה 3 (4.9.2012)). עוד יצוין, כי בהחלטה האם לקיים דיון נוסף, יש להביא בחשבון גם את הצורך לעשות שימוש יעיל במשאביו המוגבלים של בית המשפט (ראו, דנ"א 5255/14 הנ"ל, פיסקה 7). לבסוף, יש ליתן משקל מסוים אף לכך שפסק הדין ניתן פה אחד. שיקול זה, המצטרף אל יתר הטעמים לעיל, מצדיק אף הוא שלא להורות על קיום דיון נוסף (ראו, דנ"א 2393/12 מדינת ישראל נ' מולהי, פיסקה 9 (22.4.2012)). 

 

8.        אשר על כן, העתירה נדחית. משלא נתבקשה תשובה לא ייעשה צו להוצאות.

 

 

           ניתנה היום, י"ז בכסלו התשע"ה (9.12.2014).

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ