דנקנר נ' מדינת ישראל משרד הבריאות

פסק דין

זוהי תביעה בגין נזק גוף אשר לטענת התובעת נגרם לה בשתי תאונות עבודה.

התובעת הועסקה בבית חולים וולפסון בתור אחות מיילדת. לטענתה, בשני אירועים נפגעה פגיעות אורטופדיות בעת שהרימה מאושפזות. באירוע הראשון ביום 19.10.01 – היא עבדה כאחות מיילדת במשמרת לילה, שהתה במחלקה יולדת במשקל 80 ק"ג בערך (בעדותה לא ידעה אם המשקל היה 80 או 87 ק"ג). שהיתה תחת השפעת אפידורל. לדברי התובעת, ירד הדופק של העובר בפתאומיות, לעובר נשקפה סכנת מוות ועל פי הוראת הרופא היה עליה להוריד את היולדת, בדחיפות, לחדר הניתוח. לכן, נאלצה להרים לבדה את היולדת שלא היתה מסוגלת לזוז בכוחות עצמה מהמיטה לאלונקה ומהאלונקה לשולחן הניתוחים. באותו זמן לא היה במקום אף אדם שיעזור לה , והמעמס נפל כולו על כתפיה. כך נגרם ניזקה.

באירוע השני שהיה ביום 8.5.02, שוב במשמרת לילה, עמדה התובעת בפני אירוע דומה. היה עליה לסייע להורדה של יולדת שמשקלה כ-130 ק"ג באופן מיידי לחדר ניתוח. היא נעזרה בכח עזר, איריס מצליח, וביחד התקשו להרים את היולדת ושוב, נפגעה התובעת.

הנתבעת הגישה תצהיר עדות ראשית של האחות האחראית בחדר הלידה, הגב' ביידר.

עדה זו לא נכחה באף אחד משני האירועים, אבל יכלה למסור מידע הן על שיטת העבודה הנהוגה בתחום אחריותה, והן על סידור העבודה אשר היא עורכת ואשר פעל במועדים הרלוונטים, בחדר הלידה. כמו-כן, מסרה פרטים אודות האירועים שתועדו ברישומי בית החולים במועדים הרלוונטים בחדר הלידה. הגב' ביידר העידה על היכרות של עשרות שנים עם התובעת. לדבריה, התובעת היא אחות מנוסה מאוד, אשר יודעת כיצד יש להרים חולים ואף עסקה שנים רבות בפעולות אלה, כאשר עבדה במחלקות אשפוז. היא עצמה נהגה לשלוח אחיות חסרות ניסיון, ללמוד מהתובעת כיצד יש לבצע פעולות שכאלה.

הגב' ביידר סיפרה על שיטת העבודה הנוהגת, כאשר יש להרים מטופלים. היא הסבירה שההחלטה באיזו שיטה ועל ידי כמה אנשים יורם המטופל, נגזרת ממצבו הרפואי, מהאילוצים הנובעים ממנו ומיכולתו לסייע בפעולה. היא הסבירה שגם יולדת הנתונה להשפעת אפידורל, יכולה לסייע בעת העברתה מתנוחה לתנוחה וממשכב למשכב, וכמו כן ציינה שבכל מקרה, יש כח עזר זמין במידה מספקת ושיטת העבודה הנכונה שאותה לומדת כל אחות במסגרת הכשרתה (עניין שהוא יותר כללי ועקרוני מנוהלי עבודה מקומיים של בית חולים ספציפי), מחייבת שבמקרים שבהם מטופלת אינה יכולה לסייע בהעברה והאחות נתקלת בקושי, עליה להעזר באחות נוספת, בכח עזר, או ברופא שנמצא בחדר הלידה.

באשר לאירוע הראשון – העידה הגב' ביידר, שעל פי הרישומים הפעילות באותו ערב היתה שיגרתית ואף מועטה מהרגיל. התרחשה לידה אחת רגילה ורק שתיים בניתוח קיסרי. היולדת שנזקקה לאפדירול, בניתוח הקיסרי, שקלה 60 ק"ג, ואילו יולדת אחרת, שנזקקה לניתוח קיסרי ושקלה 76 ק"ג, לא נזקקה לאפדירול.

מעדות זו עולה שגירסת התובעת אינה אמת. לא נראה שהיתה בחדר הלידה יולדת כבדת משקל, שנזקקה לאפדירול ואשר התובעת נאלצה לשאת אותה ממשכב למשכב בכוחות עצמה, בלבד.

יתרה מזו, על פי עדותה של הגב' ביידר, כללה מצבת העובדים באותו ערב 3 מיילדות (כשאחת מהן התובעת), אחות מיון, כח עזר, וכמובן רופאים. בנסיבות אלה, הסבירות שנוצרה סיטואציה שהתובעת היתה לבדה, חייבת להתמודד עם מצב החירום שתיארה, נמוכה מאוד.

לגבי האירוע השני – העידה הגב' ביידר, שמצבת העובדים בתאריך האמור, היתה תקינה ואף גבוהה יחסית למשמרות לילה שיגרתיות. במצבת היו שתי מיילדות, ובהן התובעת, אחות אחראית, אח משתלם, כח עזר ורופאים. עוד ציינה שבאותו מועד כבר שונתה שיטת העבודה, ולא נהגה שיטת העבודה אשר התובעת טוענת שבגללה נפגעה. דהיינו, באותו מועד כבר הועברו היולדות במישרין לחדר הניתוח על גבי מיטת האשפוז, ולא היה עוד צורך להעביר אותן ממיטת אשפוז לאלונקה ומאלונקה לשולחן הניתוח. שוב יוצא, שגירסת התובעת אינה אמת, והאירוע שהיא טוענת שהתרחש, לא יכול היה להתרחש בנסיבות שתיארה.

אמינותה של התובעת, בנסיבות שכאלה, נראית כעניין מרכזי וחיוני. מצוותו של סעיף 54(2) לפקודת הראיות, היא שכאשר בית משפט מכריע במשפט אזרחי על פי עדות יחידה שאין לה סיוע של בעל דין, עליו לפרט מה הניע אותו להסתפק בעדות זו.

אתחיל בכך שאומר שאכן התביעה נשענת בלעדית על עדותה של בעלת דין. ככל שחיפשתי בחומר הראיות לא מצאתי כל מסמך עצמאי אשר יכול לסייע לגירסתה של התובעת, למעט מסמכים אשר היא עצמה הכינה (וכמובן אינם יכולים לשמש כסיוע). העדות של התובעת עצמה, אינה לצערי מהעדויות אשר בית המשפט יכול לפרט סיבה ממשית לסמוך עליהם במיוחד. להפך: הצורה שבה ניתנה העדות, מעוררת ספק גדול עד כמה ניתן לסמוך עליה. בעת עדותה אמרה התובעת שהיום היא סובלת מדמנציה אשר התפתחה בחודשים האחרונים. האופן שבו מסרה את עדותה, שיקף זאת. העדה לא זכרה פרטים אשר סביר היה לצפות שתזכור (למשל: שמו של הרופא, אשר הורה לה לעשות את הפעולה שבה נפגעה), וכן טענה שאינה זוכרת אירועים אחרים.

כך למשל, השיבה בתשובה לשאלון שנשלח אליה, שמצבה הבריאותי לפני האירועים ובלי קשר אליהם, היה תקין. כאשר הוצגו בפניה שלל מסמכים רפואיים המעידים על תאונות שונות ותלונות רפואיות שונות במרוצת השנים, טענה שהדבר השתכח ממנה. בין אם הטענה של השיכחה נכונה, ובין אם מדובר בתשובה כוזבת לשאלה, יש בכך כדי לעורר קושי ממשי ביכולתו של בית המשפט לסמוך היום על עדותה.

אין בדעתי להסיק מסקנות מחמירות יתר על המידה, מהמסמך נ/3, אשר הוצג בפני בית המשפט, אשר על פיו ביצעה התובעת שינוי ברישום בניירות יולדת בשנת 1992, כאשר למעשה רשמה רישום כוזב. היא הודתה במעשה, אבל הסבירה אותו בכך שנכפה עליה. בין אם כך ובין אם כך, האירוע אינו נוגע במישרין לנושא שבמחלוקת ודי לבית המשפט בהתרשמות שתיאר בעניינים הנוגעים למחלוקת עצמה. לא ניתן לסמוך על עדותה של התובעת, לא ניתן לסמוך עליה בהעדר סיוע ולא ניתן לסמוך עליה כשהיא לעצמה.

למען הסר ספק: כאשר אחיות מעבירות יולדות ממקום משכב אחד לאחר, הן נזקקות לטכניקות אשר נלמדות במוסדות ההכשרה שלהן, ומתוך נסיונן. הטענה שיש להזקק למנוף על מנת להעביר חולים כבדי משקל, ממקום למקום, יתכן שהיא נכונה במקרים חריגים ובנסיבות שבהן הדבר אפשרי. ברור, שבנסיבות של לידה, כאשר מדובר בנשים שמשקלן הוא בגדר המקובל בחדרי לידה, לא סביר ולא נכון לצפות שההעברת היולדת ממשכב למשכב תעשה באמצעות מנוף.

שוכנעתי שהתובעת היתה בעלת ידע, הכשרה וניסיון רב. מתוך המידע שבפני בית המשפט, סביר שלמרות טענותיה היה במקום, בשני האירועים, די כח אדם, על מנת שיהיה מי שיושיט לה עזרה בפעולות הנדרשות להעברת היולדות ממשכב למשכב. היא לא השתמשה בכח אדם זמין זה. הדבר אינו נובע מרשלנות של הנתבעת, לא בכך שהסדירה שיטת עבודה לא תקינה ולא בכך שלא סיפקה כח אדם נחוץ. לכל היותר מדובר, בהחלטות שגויות שקיבלה התובעת עצמה, ואיש אינו אחראי להם חוץ ממנה. מעבר לצריך, אציין שהתובעת לא שיכנעה אותי שבפועל האירועים התרחשו, בדרך שתיארה או בכלל.

לאור האמור, אינני מוצא לנכון להזקק בפרטים לטענות בדבר הנזק, ואסתפק בהערות הבאות:

לתובעת נגרמה נכות אורטופדית ששיעורה 10%. היא יצאה לגימלאות וככל שהיא סובלת כיום מקשיי תפקוד, והיא נזקקת לעזרה, דומה שהסיבה שהיא בבעיות אשר אין להם קשר ישיר (או לפחות אין להם קשר אשר הוכח בבית המשפט בדרך המקובלת), לתאונות שלהן טענה או לנכות שנגרמה בהן.

דומה שמצב הבלבול של התובעת, אשר נראה אמיתי ואותנטי, מחייב אותה היום לעזרה רבה, ויחייב אותה בעתיד לעזרה רבה עוד יותר.