פסק דין
1.א.התובע השכיר דירתו לנתבע ולצורך כך נערך ביניהם ביום 24.6.11 חוזה שכירות לשנה החל ב-1.7.11 וכלה ב-30.6.12 ודמי השכירות נקבעו לסך של 3,600 ₪ לחודש. בחוזה גם נקבעה אופציה לחצי שנה נוספת. (להלן:" החוזה", אשר צורף לכתב התביעה).
לטענת התובע, עיכב הנתבע את תשלום דמי השכירות למשך 15 ימים ולאחר ששילם דמי שכירות אלה, התחייב הנתבע שלא לאחר בתשלומים. בחודש ינואר 2012 שוב עיכב הנתבע התשלום וכתוצאה מכך, שלח התובע מכתב אל הנתבע להודיע לו על הפרת החוזה ובשל כך, התבקש הנתבע לפנות את המושכר תוך 14 ימים. לאור בקשות הנתבע, הסכים התובע לאפשר לנתבע לפנות תוך 30 ימים, קרי עד יום 17.3.12 בתמורה של 1,800 ₪.
הנתבע לא פינה במועד שנקבע, אלא ביום 22.3.12 מבלי לשלם דמי שכירות ובנוסף לכך, השאיר הנתבע עם פינויו נזק באחד החדרים וגם השאיר חובות עבור חשמל, מים, גז וארנונה.
ב.לאור העובדות הנ"ל, שהעלה התובע, הוא הגיש תביעה זו לחייב את הנתבע לשלם לו סך של 22,977 ₪.
ג.א)עד למועד הדיון – 21.2.13 לא מצא הנתבע לנכון להגיש כתב הגנה בטענה, שלא קיבל כתב תביעה, אלא שהתובע התקשר אליו חודש לפני מועד הדיון על מנת להודיע לו שיש לו מכתב למסור לו והיות והנתבע לא הגיע לקבל המכתב, פנה התובע שוב אל הנתבע ושכנע את הנתבע, שכדאי לו לקחת את המכתב ואז התרצה הנתבע וקיבל את המכתב, שהוא בעצם תביעה זו. (ראה בעמ' 1 לפ',ש' 11- 16)
ב)למרות שהנתבע לא הגיש כתב הגנה והיות והוא התייצב לדיון, אפשרתי לו להעלות את טענותיו כנגד תביעת התובע.
2.לאחר ששמעתי את הצדדים ובהתייחס לטענותיהם ולסכום הנתבע על ידי התובע, הנני להחליט כדלקמן:
א.א)אין חולק בין הצדדים בדבר ההתקשרות החוזית בחוזה שכירות – על כל מה שנכתב בו.
התובע תבע סכום של 22,977 ₪ מבלי לפרט בכתב התביעה, כיצד הגיע לסכום זה ומהעובדות שהובאו בכתב התביעה גם אין לדעת מה באמת הסכום אותו חייב הנתבע לתובע.
רק בבית המשפט הואיל התובע לפרט רק חלק מסכום התביעה ולדבריו הוא מבקש לחייב הנתבע לשלם לו 18,000 ₪ עבור 5 חודשי שכירות ועבור חובות שהשאיר הנתבע.
ב)בכתב התביעה ציין התובע, שהנתבע חב עבור חובות, אך לא בכתב התביעה וגם לא בעדותו בבית המשפט פרט התובע מה סכומי החובות וממה נובעים סכומים אלה ומכל מקום, התובע כלל לא הוכיח את הסכום הסתמי והמוגזם שתבע בסך של 22,977 ₪.
ב.התובע סבור, שעל הנתבע לשלם לו סך של 18,000 ₪ עבור 5 חודשי שכירות, שהם למעשה עבור פינוי מוקדם מהמועד שנקבע בחוזה.
בתביעת סכום זה סומך התובע על הוראות סעיף 28 סיפא לחוזה, שם נקבע, שבמקרה של פינוי לאלתר בשל הפרה יסודית, ישלם השוכר למשכיר את יתרת דמי השכירות בגין התקופה במלואה.
לאחר שבחנתי את טענות התובע, בכל הקשור לדמי השכירות הנ"ל, הגעתי למסקנה, שאין מקום לחייב את הנתבע לשלם לתובע הסכום הנתבע – זאת מהנימוקים הבאים:
א)תקופת השכירות הייתה אמורה להסתיים ביום 30.6.12 ואם- לדברי התובע- פינה הנתבע בחודש מרס 2012 אזי לכל היותר מגיע לתובע דמי שכירות עד תום תקופת השכירות למשך 3 חודשים ולא 5 חודשים.
גם אם יטען התובע, שהנתבע איחר – פה ושם בתשלום זה או אחר- גם אז יש לומר לתובע, שבעצם הסכמתו להתחשב בטענות הנתבע ולקבל הסכומים אף באיחור, אזי בכך הסכים התובע ליתן לנתבע ארכה בתשלום והסכמה זו מאיינת את ההפרה היסודית – אם בכלל הייתה כזאת. (ראה עדות התובע בעמ' 2 לפ',ש' 6- 9).
ב)הנתבע טען בבית המשפט, שבטרם נסתיימה תקופה השכירות, החליט התובע להוציאו מהדירה, למרות שהנתבע הודיע לו, שלא יהיה לו איפה לגור. עוד מוסיף הנתבע וטוען, שלאחר שהתובע ביקש ממנו לצאת מהדירה ולאחר שהנתבע ביקש לאפשר לו לגור בדירה עד שימצא דירה חלופית, הסכים התובע להאריך לנתבע את מועד הפינוי.
טענות אלו של הנתבע, נתמכות בעדות התובע עצמו, המעיד בבית המשפט, שהוא זה אשר ביקש מהנתבע לפנות את המושכר ואף נקב במועד של 14 ימים לפינוי – אם כי לאחר מכן, הסכים התובע להאריך לנתבע את מועד הפינוי בפועל. (ראה עדות התובע בעמ' 4 לפ',ש' 8).
מכאן, שאם התובע הסכים לבקשת הנתבע להשאירו במושכר מעבר לאותם 14 ימים, אין מקום לחייב את הנתבע לשלם לתובע 100 ₪ עבור כל יום איחור- כטענת התובע. (עמ' 2 לפ',ש' 12- 15 וראה גם בש' 29- 31).