דניאל נ' אלמקייס

החלטה

1.בפני בקשת הנתבע לדחיית התביעה כנגדו על הסף, מחמת טענת התיישנות, שיהוי ומעשה בית דין.

לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים, שוכנעתי, כי דין הבקשה להידחות.

המדובר בתביעה כספית ולאכיפת חוזה, בטענה כי הנתבע הפר הסכם לרכישת עסק התובע, שכן חלק מהשיקים שמסר בתמורה לרכישה, חוללו. התביעה הכספית הינה לסכום הפיצויים המוסכמים בהסכם.

2.טענת ההתיישנות – בבקשת הרשות להתגונן, שהגיש הנתבע, לא הועלתה טענת ההתיישנות והיא הועלתה לראשונה במסגרת כתב ההגנה המתוקן שהגיש. לטענת הנתבע, מועד הפרת ההסכם, כמצוין בכתב התביעה, הינו ביום 30/08/03 ואילו התביעה הוגשה ב-11/10 ולפיכך התיישנה.

סעיף 3 לחוק ההתיישנות קובע מחסום דיוני המונע העלאת טענת ההתיישנות, אלא אם הועלתה בהזדמנות הראשונה. בהתאם לכלל זה, ניתנה בפסיקה, למונח "הזדמנות ראשונה" פרשנות מרחיבה באופן שנקבע כי היא כוללת מצבים שונים, לעיתים אף מוקדמים להגשת כתבי הטענות, בהם הייתה לנתבע הזדמנות להעלות את הטענה ואם לא העלה אותה, החמיץ את המועד להעלאתה.

כפי שכבר נקבע, בע"א 9245/99 וינברג נ' אריאן ואח': פרשנות זו עולה בקנה אחד עם תפיסת האיזון הדיוני הראוי בין האינטרסים השונים של הנתבע, של התובע ושל הציבור, בתחימת הזמן הראוי להגשת תובענות, תוך הכרה במשקל שיש לתת לזכות הגישה של האזרח לערכאות המשפט כערך חברתי וציבורי בעל חשיבות מיוחדת.

במקרה דנן, ההזדמנות הראשונה להעלאת הטענה הייתה במסגרת בקשת הרשות להתגונן (אשר הפכה לכתב הגנתו של הנתבע), גם אם אקל בפירוש המונח "הזדמנות ראשונה" לטובת הנתבע, הרי הנתבע יכל להעלות את הטענה במהלך שני הדיונים שהתקיימו ביום 9/3/11 וביום 13/7/11 אז נידונה בקשת הרשות להתגונן שהגיש. הנתבע, כאמור, לא הזכיר ולו ברמז את טענת ההתיישנות ולראשונה העלה אותה בכתב ההגנה המתוקן שהגיש.

אציין, כי נוכח תגובת התובע, לבקשת הנתבע להגיש כתב הגנה מתוקן, אשר לא התנגד לבקשה ובלבד שכתב ההגנה המתוקן יוגש עד מועד הדיון שנקבע והדיון לא יידחה, הותר לנתבע להגיש כתב הגנה מתוקן. יחד עם זאת, בבקשה להגשת כתב הגנה מתוקן, לא הזכיר הנתבע את רצונו להעלות טענת התיישנות, אלא רק טען לצורך בהגשת כתב הגנה מתוקן לאחר התקשרותו עם בא כוח אשר יוכל לטענתו,לנסח אף את טענותיו המשפטיות.

ברי, כי לו היה הנתבע מציין כי חלק מהתיקון המבוקש בכתב הגנתו מתייחס להעלאת טענת התיישנות, לא הייתה הבקשה מתקבלת. ראה בעניין זה, בר"ע 1500/05 (מחוזי ת"א) סולל בונה בע"מ נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ ואח', שם נקבע כי בימ"ש שלום לא היה רשאי להתיר לנתבעת לתקן כתב הגנה להעלאת טענת התיישנות שלא הועלתה בהזדמנות הראשונה. ביהמ"ש קבע, כי הוראת תקנה 92 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד המתירה תיקון כתבי טענות, הינה בדרגה נמוכה מהוראת סעיף 3 לחוק ההתיישנות. לפיכך נקבע, כי משחלף המועד להעלאת טענת ההתיישנות במסגרת כתב ההגנה המקורי, לא היה מוסמך ביהמ"ש להתיר ע"פ שיקול דעתו, תיקון אשר יסתור הוראה מפורשת שנקבעה בחקיקה ראשית. ראה בעניין גם ע"א (מחוזי ת"א) 3029/03 בן עמי יצחק נ' תדיראן מערכות אלקטרוניות בע"מ. גם שם קבע ביהמ"ש כי סמכות ביהמ"ש לאפשר תיקון כתב הגנה, אינה מרשם לריפוי המחדל שבאי העלאת טענת ההתיישנות בכתב ההגנה המקורי.

אמנם, הנתבע דנן, לא היה מיוצג בהגישו את בקשת הרשות להתגונן, אשר הפכה לכתב הגנתו המקורי. יחד עם זאת, גם בעניין זה כבר נקבע, כי אין להעניק זכויות יתר לנתבע בשל כך שלא היה לו ייעוץ משפטי (ע"א 580/73 טויטו נ' ביטון פד"י כ"ח (2) 527).

לאור כל האמור, אני דוחה את הבקשה לדחייה על הסף בטענת התיישנות.

3.טענת השיהוי – גם טענה זו אין לקבל כסיבה המצדיקה דחיית התביעה על הסף. כבר נקבע כי חסימת תביעה מחמת שיהוי הינה צעד דרסטי הפוגע בזכות המהותית של הגישה לערכאות. לפיכך ההלכה היא, כי לביהמ"ש, בכל מקרה, שיקול דעת, איזה משקל יש ליתן לטענה מסוג זה. בבחינת טענת השיהוי יש לבחון האם השיהוי מבטא ויתור של התובע על התביעה, האם עקב השיהוי כשלעצמו הורע מצב הנתבע וכן לבחון תום ליבו של התובע בהגשת התביעה בשיהוי (ראה ת"א (מחוזי ירושלים) 1131/95 יהודה אליהו נ' עוזי ישראל-פור ואח'). במקרה דנן, אין די בנטען בבקשה כדי לקבוע, כי בהתאם למבחנים אלו, הגשת התביעה בשיהוי מצדיקה דחייתה על הסף. רק בסיום ההליך ניתן יהיה לבחון איזה משקל יש ליתן לשיהוי במסגרת איזון האינטרסים והנזקים שנגרמו לצדדים.

4.טענת מעשה בית דין – גם בעניין זה אין לקבל את טענת הנתבע לדחיית התביעה על הסף. הנתבע הפנה להתדיינות קודמת (ת"א 260/05) בינו לבין אדם בשם אבי סופר (להלן: "סופר"). במסגרת בקשת הרשות להתגונן שהגיש אותו סופר באותה תביעה, טען סופר, כי הנתבע חב לו כספים בין היתר בהתייחס לחלק מההמחאות נשוא התביעה עתה. הנתבע טען כי במסגרת פסק הדין אשר ניתן באותה תביעה, התחייב סופר, בין היתר, להחזיר לנתבע את ההמחאות. הנתבע הוסיף כי בניגוד לאותו פסק דין, המשיך סופר והגיש שתיים מההמחאות לביצוע בלשכת ההוצל"פ ואולם התנגדות הנתבע לביצוען התקבלה וביהמ"ש הורה במסגרת אותו הליך על סגירת תיק ההוצל"פ.

לאחר עיון במסמכים שצירף הנתבע, שוכנעתי כי אין המדובר במקרה בו מתקיים מעשה בית דין. אין המדובר במקרה דנן בהשתק עילה, שהרי התובע לא היה צד להליכים בין הנתבע לאותו סופר. עיון בבקשת הרשות להתגונן שהגיש סופר במסגרת ת"א 260/05 מעלה כי בניגוד לנטען ע"י הנתבע, סופר צירף לבקשתו, גם הסכם אחר, אשר נערך בינו לבין הנתבע - הסכם מיום 25/12/03.

אף שהנתבע טען לקשר משפחתי בין אותו סופר לתובע, דכאן הרי המדובר בשתי תביעות בעילות שונות המתייחסות להסכמים שונים ולהתקשרויות חוזיות שונות. האחת בין התובע לנתבע, אשר היא נשוא התביעה דנן והאחרת בין הנתבע לסופר, שנידונה בהליכים קודמים. גם אם המדובר באותן המחאות שהוסבו בסופו של דבר לסופר וגם אם באותו הליך נקבע כי ביחסים בין סופר לתובע, סופר אינו זכאי לפירעונם, הרי שאין בכך כדי לחייב את התובע דכאן. התביעה דנן הוגשה בגין הסכם אחר, בטענה כי לא שולמה לתובע תמורת ההסכם בינו לבין הנתבע. אין בתובע משום חליפו של אותו סופר שהרי המדובר בהסכמים שונים.

עוד אוסיף, כי גם השתק פלוגתא לא מתקיים במקרה דנן. התנאים שנקבעו בפסיקה לקיומו של השתק פלוגתא הינם –

א. הפלוגתא העולה בכל אחת מההתדיינויות היא אכן אותה פלוגתא, על רכיביה העובדתיים והמשפטיים.

ב. קויים דיון בין הצדדים באותה פלוגתא במסגרת ההתדיינות הראשונה, ולצד שנגדו מועלית טענת השתק בהתדיינות השניה היה יומו בבית המשפט ביחס לאותה פלוגתא.

ג.ההתדיינות הסתיימה בהכרעה מפורשת או מכללא של בית המשפט באותה פלוגתא, בקביעת ממצא פוזיטיבי, להבדיל מממצא הנובע מהעדר הוכחה.