דניאלי גל נ' קרן קיימת לישראל ואח'

ב"כ נתבעת 3: עו"ד עטר, עו"ד יחזקאל

ב"כ נתבעת 4: עו"ד ברכיה

פסק דין בעניין חלוקת האחריות בין הנתבעות 3-4

התובע נפגע בעת שנסע על אופניו ביער בן שמן ונפל לבור. תביעתו של התובע סולקה, ועתה נותרה מחלוקת בין עיריית מודיעין לבין מנהל מקרקעי ישראל בנוגע לאחריות לתאונה.

התאונה ומיקומה

ב-28/10/05 נסע התובע באופניו ביער בן שמן ונפל לבור בעומק ששה מטר שהיה צמוד לשביל. כתוצאה מכך נגרמה לו נכות ניכרת.

בתחילה נתגלעה מחלוקת בנוגע לזהות המחזיק בקרקע. לאחר ברורים שונים נמחקה התביעה כנגד קק"ל וכיום מוסכם כי הבור נמצא בתחום המוניציפאלי של עיריית מודיעין (העירייה) ובשטח שבבעלות מנהל מקרקעי ישראל (המנהל או המדינה) [ראו עדותו של המודד מר פלוס [עמ' 12-13]; החלטה מ-29/1/12 [עמ' 21]; סעיף 10 לסיכומי המדינה ופרק א' לסיכומי העירייה.

תביעתו של התובע סולקה ב-1/9/10, בסכום כולל של 962,400 ₪, כאשר עירית מודיעין ומבטחת העירייה נטלו על עצמן לשלם את הפיצוי במימון ביניים. אציין כבר עתה כי אני דוחה את טענת המדינה לפיה הסכמת העירייה לשאת במימון הביניים מהווה הכרה בחבות. לא-זו-בלבד שהצדדים הסכימו כי אין בתשלום כל הודאה בחבותה של העירייה, אלא שמדובר בהתנהלות ראויה שחסכה לכל הצדדים זמן והוצאות והקלה עם התובע שנפגע בתאונה פגיעות לא פשוטות.

המחלוקת

המדינה היא בעלת הקרקע אך לטענתה לא ניתן להטיל עליה אחריות בנזיקין רק משום שהיא רשומה כבעליו של שטח מסויים. המדינה מפנה לסעיף 8 לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות מדינה), תשי"ב-1952 (חוק הנזיקים האזרחיים) ומדגישה כי היא מחזיקה בשטחי קרקע עצומים שלא ניתן לפקח על כולם. לטענתה הטלת חובת פיקוח שכזו אינה סבירה ותטיל על הציבור כולו עלויות גבוהות ביותר.

העירייה טוענת שאין לחייבה בנזיקין בשל אירוע שקרה בשטח שאינו בבעלותה וכי האחריות לשטח היא של בעליו - המדינה. העירייה מוסיפה וטוענת כי עוד לפני התאונה פנתה למנהל והתריעה על קיומם של בורות מסוכנים ואף הציעה למנהל לממן סקר בורות, אולם המנהל התעלם מפניות אלו. התעלמות זו היא שמקימה למנהל אחריות.

דיון

על דרך הכלל מוטלת האחריות לתיקונו של מפגע הנמצא בשטח פרטי אך נגיש לציבור הרחב הן על בעל המקרקעין והן על הרשות המקומית, ולכל אחד מהם חובה עצמאית ונפרדת לתיקון המפגע. עמד על כך כב' הנשיא שמגר ברע"פ אגדי נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(1) 705, 709 [1994] (גם אם בהקשר שונה מעט):

"חובת תיקונו של רכוש הפרט רובצת על הפרט שהוא הבעלים של הרכוש, אך החובה למנוע מכשולים שיש בהם כדי ליצור סיכון לעוברים ושבים ... היא כללית ... מניעת הסכנה לאדם ולרכוש העולה מן המכשול, במקום שבו עובר הציבור, ניצבת בראש דאגתם של המחוקק ושל העירייה שהוסמכה על-ידיו".

ראו גם: ת.א. 44619/06 סרנו נ' עיריית ראשון לציון [2011].

אחריות העירייה

אחריותה של הרשות מקומית לשלומו ולביטחונו של הציבור בשטחה נובעת מחובותיה שבפקודת העיריות [נוסח חדש] ומדיני הרשלנות הכלליים המטילים על העירייה לצפות כי עוברים ושבים עלולים להיפגע ממפגעים וממכשולים הנמצאים בשטחים המיועדים למעבר ציבורי (ע"א 73/86 שטרנברג נ' עיריית בני ברק, פ"ד מג(3) 343 [1989]; ת.א. (ת"א) 26693/05 לוי נ' עיריית בת-ים [פורסם בנבו] [2008]). סמכות העירייה למנוע סכנות ומכשולים היא סמכות מהותית החלה על כל השטחים המיועדים למעבר הציבור ומכאן שאחריותה משתרעת גם על סיכונים הנמצאים בבעלות פרטית והיא אינה יכולה להתנער מחובתה הציבורית בטענה כי מדובר בשטח פרטי ולהמתין עד שבעל הקרקע ימצא לנכון לתקן את המפגע (ע"א 262/89 עיריית חיפה נ' זוהר, פ"ד לז(3) 757 [1983]; ת.א (מחוזי חיפה) 1108/01 נפומניאשיץ נ' עיריית חיפה [פורסם בנבו] [2004]; ת.א. (שלום ימ') 4652/05 קלמנוביץ נ' עיריית ירושלים [2009]; תא"מ 22611/08 אלדן נ' נציגות הבית המשותף [2009]).

אשר לחובת הזהירות הקונקרטית: בנסיבות המקרה נאתרה ללא קושי שכן העירייה מודה שהייתה ערה לקיומם של בורות מסוכנים בשטח המוניציפאלי ואף פנתה למנהל בבקשה כי ישתתף בעריכת סקר בורות. מר וינרב, ששימש בתקופה הרלוונטית כסגן ראש עיריית מודיעין, העיד כי העירייה היתה ערה לנושא הבורות הפתוחים ולסכנה הצפויה מהם ובלשונו: "נושא בורות פתוחים מאוד ידוע לי ואני ער לו" [עמ' 15, 29]. ובהמשך: "אני מודע לסכנות ופועל מול הגורמים שהקרקע בבעלותם כדי שיעשו את המינימום הנדרש" [עמ' 16, 10]. למרות מודעות זו לא פעלה העירייה לאיתור המפגעים ותיקונם שכן מר וינרב סבר שהאחריות לכך מוטלת על בעל הקרקע ולא על העירייה. עם זאת, לטענתו פנה למנהל, בשם העירייה, בשנת 2004 וב-2006, על מנת שזה יסדיר את הנושא ויבצע סקר בורות.

העירייה היתה ערה לקיומם של בורות מסוכנים ולהיקף הסכנה (מר וינרב העיד כי החל לעסוק בנושא משום שאחד ממכריו נפל לבור ונהרג) ואף פנתה למנהל, אך בפועל לא נקטה כל פעולה מעשית לאיתור הבורות, לחסימתם או להצבת שלטי אזהרה, ולא קיימה את חובתה החוקית להבטיח את שלום הציבור שבשטחה. מדובר בהתנהלות בלתי סבירה. אם ידעה העירייה שקיימים מפגעים מסוכנים היה עליה לפעול במהירות ובאופן נחרץ למניעת המפגע ואף לשקול לפעול בעצמה לאיתור הבורות תוך זמן סביר, כשבהמשך תוכל לפעול לקבלת החזר מן המנהל על עלויות שלטעמה היה עליו לשאת בהן. בפועל, לכל היותר, נשלח מכתב המבקש השתתפות בעלות סקר הבורות.

נמצא אפוא כי העירייה חבה חובת זהירות מושגית וקונקרטית לתיקון המפגע אך לא עשתה כן ולא פעלה לתיקונו ולמניעת סיכונים תוך זמן סביר, ומכאן שהתרשלה.