החלטה
לפניי עתירת המבקשת – היא התובעת, כי יינתן פסק דין חלקי לטובתה, לאור הודאתה של המשיבה בחלקו של החוב הנטען; זאת, בהתאם לסמכותי לפי תקנה 191 לתקנות סדר דין אזרחי התשמ"ד-1984.
עסקינן בתביעה שהגישה המבקשת כנגד המשיבה בגין הפרת חוזה השותפות העסקית בין הצדדים. לטענת המבקשת, שיתפו הצדדים פעולה במסגרת מיזם משותף, כאשר המשיבה הייתה יבואן של ציוד רפואי-ווטרינרי, ואילו המבקשת – באמצעות מנהלה עסקה בהפצה, שיווק, התקנה ושירות. המבקשת טענה בכתב תביעתה כי המשיבה סירבה לשלם עמלות עליהן הוסכם, הסתירה מסמכים אודות עמלות המגיעות למבקשת תוך ביצוע חיובים כוזבים בכרטסת הנהלת החשבונות וכן הגישה תביעה הנסמכת על הכרטסות המשובשות, בחוסר תום לב. יצויין כי במקביל, מתנהלת תביעה נוספת, אשר הגישה המשיבה כנגד מנהל המבקשת ותביעה שכנגד במסגרת ת.א. 19755-02-11 (להלן: התביעה הנוספת).
המשיבה בכתב הגנתה הכחישה "את כל העבודות והטענות הנטענות בכתב התביעה, למעט אלה בהן תודה במפורש". המשיבה הוסיפה וטענה, כי המבקשת היא היא שהסתירה חשבוניות והעלימה עמלות שקיבלה מלקוחות. עוד טוענת היא כי שילמה את הוצאות המשיבה בשל מצבה הכלכלי, זאת על אף שעל פי ההסכם לא הייתה אמורה לעשות כן. המשיבה צירפה לכתב הגנתה טבלת "אקסל" ובה התייחסות מפורטת לכל אחת מן החשבוניות שהמבקשת טוענת כי לא נרשמו לזכותה. בין החשבוניות ישנן כאלה שסומנו בצבע ירוק- ומשמעו כי המשיבה נותרה חייבת למבקשת בגינן. עוד הוסיפה המשיבה בסעיף 27 בהתייחסה לעובדה כי היא מודה בחלק מן החוב כי "בכל מקרה יתרת החוב של התובעת והן של מנהלה כלפי הנתבעת עולה עשרות מונים על הנטען ע"י הנתבעת" (ראו האמור בסעיף 27 לכתב התביעה)
המבקשת טוענת בבקשתה כי המשיבה הודתה במקצת החוב המיוחס לה. לטענתה, ישנם שני סוגי עמלות שהוזכרו בכתב התביעה – הראשון: אי זיכוי בגין חשבוניות שהגישה המבקשת עבור עמלות ממכירות, והשני: אי זיכוי קרן חשבון התובעת, בגין עמלות ממכירה שהמשיבה סירבה לערוך התחשבנות בגינן. באשר לסוג הראשון, המבקשת טוענת כי המשיבה ציינה בסעיף 27 לכתב הגנתה כי "אלו סכומים שאכן התובעת זכאית להם". המדובר בסכום של 4,373.80 ₪. באשר לסוג השני, המבקשת טוענת כי המשיבה פירטה השגותיה אך לגבי חשבוניות המתייחסות לשנים 2004, 2005 ו- 2008, אולם צורפו לכתב התביעה חשבוניות בגין השנים 2006-2007 עליהן לא השיגה המשיבה, ועל כן לשיטת המבקשת, ניתן לראות בכך כהודאה בחוב בגין חשבוניות אלה. עוד טוענת היא כי המשיבה מודה כי בחלק מן המקרים קיבלה את מלוא התשלום מן הלקוחות, אולם כיוון שהמבקשת לא קיבלה כל עמלה בגינם, יש לראות בכך כהודאה בחוב בגין מקרים אלה. המבקשת צירפה בנספחי הבקשה תחשיב של גובה העמלות המגיעות לה מן המשיבה, כאשר הסכום הכולל בו הודתה המשיבה, לשיטת המבקשת, עומד על סך 41,124 ₪.
המשיבה טוענת בתגובתה, אשר הוגשה באיחור, כי לא הודתה כלל בחוב, וכי מן הטבלאות שצירפה לכתב הגנתה כאן, ולכתב התביעה שהגישה כנגד מנהל המבקשת עולה כי אף לאחר קיזוז הכספים המגיעים למבקשת ולמנהלה – לשניהם יתרת חובה. כך גם טוענת היא כי אף בסעיף 27 לכתב הגנתה טענה במפורש כי חובם של המבקשת ומנהלה גדול עשרת מונים מן החוב הנטען על ידי המשיבה כאן, ועל כן אין לראות בכך הודאה בחוב. כן טוענת היא כי לא ייגרם למבקשת כל נזק מן האיחור בהגשת תגובתה.
בתשובה לתגובה טוענת המבקשת כי מאחר והמשיבה לא הגישה כל תביעה נגדה, אלא נגד מנהלה בלבד, ומכיוון שטענות המשיבה כנגד המבקשת - אשר אך הפנו לתביעה הנוספת נמחקו על ידי בית המשפט בתביעה הנוספת, הרי לא עומדת למשיבה כל טענת קיזוז, ועל כן על הסכומים בהם הודתה המשיבה – ניתן ליתן פסק דין כבר בשלב זה. המבקשת מעירה כי ייגרם לה הפסד מאיחור בהגשת התגובה, שכן הינה זכאית לקבל כספים המגיעים לה באופן מיידי, וללא התדיינות משפטית.
דיון והכרעה
תקנה 191 לתקנות קובעת כי:
"בית המשפט רשאי, בכל שלב משלבי הדיון, להוציא פסק דין באחת התביעות שבתובענה או בחלק מתביעה, וליתן את הסעד הנתבע, כולו או מקצתו, לאותה תביעה או לחלקה, או לסרב לתיתו, כל אימת שנראה לבית המשפט שאין בהמשך הדיון כדי לשנות את הממצאים לגבי העובדות המהותיות או לגבי השאלות העומדות להכרעה לענין התביעה או הסעד כאמור".
כאשר "בדרך כלל מדובר במצבים בהם הנתבע מודה בחלקים מכתב התביעה, כך שלא קיימת עוד מחלוקת לגביהם..." אולם "אין מניעה כי יינתן פסק-דין חלקי גם בעניין השנוי במחלוקת בין הצדדים, ובלבד שנתקיימו תנאי תקנה 191" (ראו: עא 171/88 דרוקר זכריה חברה קבלנית לעבודות אזרחיות בנין ופיתוח בע"מ נ' הדסה ויצחק ברמן פ''ד מד(2) 346). "יתרונותיה של התקנה גלומים באפשרות לצמצם את גדר המחלוקת ובכך לאפשר לצדדים לטעון באופן ממוקד ומדויק יותר, ובאפשרות שלא להשהות חלק מהסעדים להם זכאי התובע עד למתן פסד הדין הסופי" (ראו: עא 3199/05 הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נ' צבי פרידנברג (טרם פורסם, ניתן 26.01.06).
השאלה העומדת להכרעה בבקשה זו הינה – האם הודתה המשיבה בחוב ואין כל תועלת בהמשך ניהול המשפט באשר לסכומים להם טוענת המבקשת.
בעיניי, תקנה 191 הינה תמונת הראי של תקנה 100 – סילוק על הסף. בשתיהן מעוניין המבקש לעשות קפנדריא בהליך המשפטי ולהשיג את מבוקשו עוד בטרם התקיים דיון לגופו, ובטרם הוצגו הראיות ועברו בכור ההיתוך של ההליך המשפטי. גם המבחן לקבלת הבקשות הוא דומה; והוא – תשובה חיובית לשאלה, האם יועיל הבירור העובדתי למשיב קרי האם ישנו סיכוי, ולו קלוש, שיתקבלו טענותיו אם יוכיחן. הדרך לבחון זאת הינה להניח שהמשיב אכן הוכיח את טענותיו, ועל סמך הנחה זו לבדוק מהי התשובה לשאלה דלעיל.
בענייננו, מסקנתי היא כי דין הבקשה להידחות ממספר טעמים; הראשון הוא שהמשיבה כפרה בכל הטענות המועלות בכתב התביעה והיא לא הודתה בכתב ההגנה בחובתה לשלם סכום כלשהוא; הטעם השני שהביאני למסקנה זו הוא שהמשיבה טענה, ברחל ביתך הקטנה, כי חובה של המבקשת כלפיה "עולה עשרת מונים" על סכום החוב בו הודתה (כנטען בסעיף 27 לכתב הגנתה כאן) וכך, בהנחה שיעלה בידה להוכיח טענה זו, הרי שלא יהיה מקום לפסוק אף את סכום החוב בו הודתה המשיבה בכתב הגנתה. אומנם על המשיבה לעבור "משוכות" בדרך להוכיח טענת הקיזוז, אולם בשלב זה, בטרם נדונה התביעה לגופה, אין מקום לפסוק אף הסכום בו הודתה המשיבה, שכן לעולם יעדיף בית המשפט להכריע בסכסוך לגופו (ראו למשל: ע"א 50/89 ליטן נ' אילתה פ"ד מה(4) 18) והטעם השלישי והוא מתייחס לחוב האמור בסעיף 23 (ב) לכתב התביעה; חיפשתי ולא מצאתי כי המשיבה הודתה בחוב. העדר התייחסות לטענה אינה בגדר הודאה, מקום שהמשיבה כפרה בכל טענות המבקשת למעט אלה שתודה בהן מפורשות.
סוף דבר, הבקשה נדחית.
מאחר והתגובה לבקשה הוגשה באיחור, אני מחייב את המבקשת לשלם למשיבה סכום הוצאות מופחת בסך 1,000 ₪.
ניתנה היום, כ"ח אלול תשע"א, 27 ספטמבר 2011, בהעדר הצדדים.