דנון נ' שמואלי

החלטה

מונחת בפני בקשת המבקשת (הנתבעת בתיק העיקרי) להורות על סילוק תביעת המשיב (התובע בתיק העיקרי) על הסף, ולחילופין להורות על הפקדת ערובה כספית.

עסקינן בתביעת התובע כנגד הנתבעת לחייבה לפצות את התבוע ולהתנצל בפניו בכתב עקב לשון הרע והוצאת דיבתו, בכך ששלחה בעילום שם שני מכתבים למוסד לביטוח לאומי הפוגעים בשמו הטוב של התובע, האחד בשנת 2004 והשני בשנת 2008, שבעטיים הופסקה, לטענת התובע, זכאותו לגמלת הבטחת הכנסה, וכן הופחתה זכאותו לקבלת קצבת נכות.

לטענת הנתבעת בבקשתה ובתשובתה לתגובת התובע, המדובר בתביעת סרק, חסרת עילה משפטית אשר הוגשה בשיהוי של ממש ובחלקה אף התיישנה, שכן התובע מלין בתביעתו על כתיבת שני מכתבים, אותם הוא מייחס לנתבעת, כאשר אחד מהם הוא משנת 2004 "או בסמך לכך", כך שהטענות לגבי מכתב זה התיישנו. הנתבעת טוענת כי התובע נמנע מלצרף במכוון ובחוסר תום לב את העמוד הראשון של המכתב עליו אמורה להיות מוטבעת חותמת "נתקבל" הנושאת את תאריך קבלתו אצל המוסד לביטול לאומי, ולכן חזקה היא כי המנעות התובע מלהציג את תאריך המכתב נועדה כדי למנוע מהנתבעת להעלות את טענת ההתיישנות.

כמו כן, טוענת הנתבעת כי התובע לא הסביר מדוע הגיש דווקא עתה, בשיהוי של שנים רבות, את התביעה המבוססת על עילות שמועד היווצרותן בשנים 2004 ו – 2008.

הנתבעת טוענת כי גם אם נקבל את כל טענותיו המוכחשות של התובע במלואן, הרי שעדיין אין לנתבעת כל אחריות בלשון הרע, שכן סעיף 15 (8) לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה – 1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע") מעניק לה הגנה, לפיה, אין לחייב אדם שהגיש תלונה או חשד לרשות המוסמכת אשר עליה בלבד מוטלת החובה והאחריות לבחינת תלונה זו, ובענייננו, אין המדובר בתלונה סתמית שכן, כפי שעולה מכתב התביעה, התלונה נבדקה על ידי חוקרי הביטוח הלאומי וככל הנראה נמצאה מוצדקת לגופה שמעיון מכתב התביעה עצמו עולה כי עניינו של התובע נבחן הן בוועדות רפואיות והן בבית הדין לעבודה ונמצא כי הפחתת כושר השתכרותו של התובע בוצעה כדין.

לחילופין, טוענת הנתבעת כי יש לחייב את התובע בהפקדת ערבון לכיסוי הוצאותיה שכן סיכויי התביעה להתקבל קלושים הם, והתובע מצהיר בעצמו כי תלויים ועומדים נגדו חובות רבים ובסכומים רבים ובמצב דברים זה קיים חשש ממשי שמא הנתבעת תמצא עצמה מול שוקת שבורה באם תדחה התביעה, שכן אין לצפות מהנתבעת לוותר על זכותה להיפרע מהתובע בגין הוצאות המשפט הגבוהות בסוף ההליך.

מנגד, התובע טוען, כי לצורך בחינת הטענות העובדתיות יש צורך בהבאת ראיות ולכן טענות הנתבעת אינן מהוות טעם המצדיק סילוק התביעה על הסף.

זאת ועוד, ובכל הקשור לסעיף 15 (8) וסעיף 16 (ב) לחוק איסור לשון הרע, קובעת ההלכה הפסוקה כי הגשת תלונת שווא לרשויות, כשהמתלונן יודע שתלונתו אינה נכונה, מהווה התרשלות והוצאת לשון הרע.

לטענת התובע, הנתבעת הגישה את התלונות כשהיא יודעת שהן אינן אמת וכאשר המניע האמיתי להגשת התלונות היה יחסיהם העכורים של הצדדים ולא דאגתה של הנתבעת לרווחת הכלל. טענותיה של הנתבעת במכתביה אינן בגדר התלונות שהמוסד לביטוח לאומי מוסמך לדון בהן ולחקור אותן, ולכן טענת הנתבעת כי מסירת המידע מנתקת את הקשר הסיבתי בין מעשיה לבין השלכותיהם אינה נכונה.

באשר לטענת התיישנות עילת התביעה נשוא המכתב משנת 2004, הרי שעסקינן במכתב שנשלח לאחר 17.1.04 ולכן טענת ההתיישנות נופלת לגביו.

עוד טוען התובע כי אין המדובר בתביעת סרק אלא תביעה בגין פגיעות קשות בשמו הטוב וברי כי סיכויי התביעה טובים הם. זאת ועוד, מצבו הכלכלי של התובע הנו קשה ולכן, בנסיבות אלה, היעתרות לבקשת הנתבעת להורות על הפקדת ערובה משמעה כי לא יינתן לתובע יומו בבית המשפט.

דיון והכרעה

סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע קובע כדלקמן:

"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפירסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:

...ב

(8)הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בעניין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בעניין המשמש נושא התלונה. ואולם אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה על פרסום אחר של התלונה, של דבר הגשתה או של תכנה".ו

להבדיל מן ההגנות ה'מוחלטות' שלפי סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע, הרי שלשם תחולתה של ההגנה שלפי סעיף 15 צריך שהפירסום ייעשה בתום לב.

לא דומה תום הלב שבחוק איסור לשון הרע, לזה שבחוקים אחרים. יתר על כן: "בכל אחד ואחד מהמצבים השונים המנויים בסעיף 15 לחוק חייב תום-הלב להתפרש באותו אופן, המגשים את מטרת ההגנה הספציפית. מכיון שמטרות אלה שונות הן זו מזו, גם הביטוי 'תום לב' עשוי להתפרש באופנים שונים" [ראו דברי כבוד השופט א' ברק (כתוארו אז) בע"א 788/79 ריימר נ' עיזבון המנוח ברקו (דב) רייבר פ"ד לו (2) 141, 9-148].

כאמור, הגנת סעיף 15 (8) מותנית בכך שהתלונה הוגשה בתום לב. ולאחר מכן, נדרשת עוד בחינה בהתאם להוראת סעיף 16 (א) לחוק איסור לשון הרע הקובע חזקת תום הלב לטובת הנתבע: "הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב".