פסק דין
המבקש עתר לאישור פסק בורר שניתן ע"י מותב של שלושה בוררים מבית הדין לממונות של המועצה הדתית בנתיבות, ביום 3/11/13 (להלן: "הפסק השני". מיד יובהר בדבר הפסק שקדם לו).
המשיבים עותרים לביטול הפסק השני, משלל טענות, שהמרכזית בהן, שבה תתמקד גם הכרעתי להלן, היא בכך, שהליך הבוררות בין הצדדים מוצה בפסק בוררות שניתן כבר ביום 26/10/08 (להלן: "הפסק הראשון") ולנוכח קיומו של מעשה בי-דין, קביעה של בימ"ש השלום באשדוד, שלפיה, אכן, הפסק הראשון הוא פסק בוררות סופי בסכסוך בין הצדדים. הטענה היא לפיכך - שהמבקש היה מנוע להגיש לאישור את הפסק השני, שניתן בעקבות פניית המבקש לבוררים, בטענה שהפסק הראשון, שניתן כ- 5 שנים קודם לכן, לא קוים ע"י המשיבים, ומכאן בקשתו לסעד אופרטיבי-כספי כלפי המשיבים.
ראשית - הריני דוחה טענת המבקש, שלפיה החמיצו המשיבים את המועד של 45 יום להגשת בקשתם לביטול הפסק השני, כמתחייב מהוראת סעיפים 23 ו- 27 של חוק הבוררות תשכ"ח -1968. עילתה של הבקשה, שבה מתמקדת הכרעתי, אינה נשענת על עילות הביטול הקבועות בסעיף 24 לחוק (אף שניתן אולי "לשבצה", בעקיפין, לעילות שם, במישור היעדר סמכות לבורר והיעדר הסכם בוררות תקף בעת מתן הפסק השני), כי אם על נסיבות חיצוניות לבוררות, שהוגדרו, לעיתים, בפסיקה, בתור פגם שאינו בפסק עצמו כי אם ב"בקשת האישור עצמה שמגיש המבקש, קרי, כשהפגם הינו בבעל הדין ולא בפסק הבורר" (ר' פס"ד שניתן בימים אלה ע"י כב' השופט ב.צ. גרינברגר, בביהמ"ש המחוזי י-ם, מיום 19/3/14, בהפ"ב 48303-06-13, בנצלביץ' נ. צ'ישינסקי, והאסמכתאות שם, ההדגשה מופיעה במקור). במקרים אלה, אין מבקש הביטול מנוע מהצגת הטענה לאחר שהתבקש אישור הפסק ע"י בעל הדין האחר, הגם שחלפו יותר מ- 45 יום לאחר נתינתו.
הבוררות התנהלה בשל טענת המבקש, שבית מגורים שהוא רכש מהמשיבים, קבלני בניה, באוקטובר 2005, נמסר לו באיחור, תוך הפרת התחייבויות המוכרים, וכאשר בבית קיימים ליקויי בניה רבים. בפסק הבורר - הפסק הראשון - נדחתה התביעה לגבי אי עמידת המשיבים בהתחייבויות, למעט ביחס לתיקונים שיש לבצע. נפסק כי "על הנתבע לבצע את התיקונים בבית התובע לפי הדו"ח של חברת "הדס" ולהשיב בכתב לבית הדין על התיקונים שלא יתבצעו" וכן, שיש לבצע התיקון תוך שבועיים עד חודש, וכי על התובע - המבקש כיום - לאפשר כניסת נציגי המשיבים לביצוע התיקונים.
יוער, כי המבקש טוען, בהתבסס על חיוב המשיבים לדווח לבית הדין על אי-ביצוע תיקונים שהוטלו עליהם, שמדובר בהחלטת ביניים או בפסק ביניים, שלא סיים את הליך הבוררות, ושעל כן לא היתה מניעה לפנות למותב, גם אחרי שנים ארוכות, בדרישה לסעדים אופרטיביים נוספים, בשל אי ביצוע הפסק הראשון כהלכתו. המשיבים עומדים על כך שהפסק הראשון מיצה את הבוררות והביא לפקיעת סמכות הבוררים ולפקיעת תוקף שטר הבוררות. מנימוקי הכרעתי בתיק, כפי שיפורטו, איני נזקק לטעת מסמרות בפלוגתא דנן.
לאחר מתן הפסק הראשון היתה התנהלות ממושכת וטעונה בין הצדדים, בהקשר תיקון הליקויים ועל רקע טענת המבקש שהמשיבים לא ביצעו את שנדרש מהם. פרטי המחלוקות וההשתלשלות, במרביתה, אינה רלוונטית כרגע ואלה לא יפורטו. החשוב הוא, שהמבקש (יחד עם אשתו, שאינה צד להליך הנוכחי), הגיש, בשנת 2010, תביעה, כנגד המשיבים, לבימ"ש השלום באשדוד (ת.א. 22401-07-10), ובה עתרו, בין היתר, לפיצוי כספי, בסכום של כ- 138,000 ₪, בשל ליקויי הבנייה שלא תוקנו. הפסק הראשון אוזכר בכתב התביעה ונטען לגביו שאין מדובר בפסק סופי, וכן שהוא בטל מעיקרו, שכן, ההליך לא הסתיים, ולכן לא היה מקום להגיש בקשה לאכיפתו או לביטולו, בשעתו, ועל כן מותר לנהל את התביעה בפני בית משפט אחר (סעיפים 25-27 לכתב התביעה). המשיבים הגישו בקשה לסילוק התביעה על הסף, ונטען, כי יש מעשה בי-דין בין הצדדים, מכח הפסק הראשון, שהוא פסק בורר בסכסוך, וכי הפסק יצר השתק עילה המונע מהמבקש לשוב ולתבוע בעילת ליקויי הבנייה, ושגם אם הפסק לא קוים על ידי המשיבים, אין אכיפתו יכולה להיעשות בדרך הגשת תביעה נוספת.
בתגובה לבקשה לסילוק על הסף, השיב המבקש דהיום, מר דנדקר, והדברים גובו בתצהירו, כי אין בנמצא כל פסק בורר שאושר בבית משפט, וכי "ממילא המדובר בהליך שנזנח ע"י הצדדים". על טענה זו חזר המבקש במספר ווריאציות, וביקש לדחות את בקשת הסילוק על הסף, בין השאר לנוכח "היעדר פסק בורר כדין". בתגובה שהגישו המשיבים דהיום על תגובה זו, עמדו על כך, שאין נפקות לשאלה אם אושר הפסק הראשון בבימ"ש אם לאו, וכי הוא מעולם לא בוטל, וזו הנקודה החשובה לטעמם. בתגובתם זו, דחו המשיבים גם את הטענה שפסק הבורר כביכול נזנח. הם עמדו על כך שהבוררים סיימו את מלאכתם עם מתן הפסק הראשון. בכך ביקשו הם להדוף טענה של המבקש, שפרטיה שוב אינם קריטיים כרגע, ולפיה, קיבלו מעין "היתר" מגוף הבוררות להגיש תביעה נוספת לבית המשפט.
מהמובא לעיל עולה, כי שאלת מהותו ותוקפו של פסק הבוררים הראשון הועמדה כפלוגתא בפני בימ"ש השלום, ולו בדרך אגב ובגררא, מהיבט הסמכות העניינית, במסגרת בקשת סילוק התובענה הכספית על הסף (שהרי ברגיל, ענייני בוררות נדונים בפני ביהמ"ש המחוזי לפי הוראת סעיף 1 של חוק הבוררות). בית המשפט הכריע בכך, ולמעשה, החלטתו להיעתר לבקשת המשיבים לסלק תביעת המבקש, מושתתת על נקודה זו. בפסק הדין, אמנם התמציתי, של כב' השופט א. ברגנר, מיום 3/11/11, נאמר כי "בין הצדדים נערך משכבר הסכם בוררות, נחתם שטר בוררות וניתן פסק דין בבית הדין לממונות של המועצה הדתית נתיבות ביום 26/10/09 (הטעות בתאריך היא במקור, אין חולק שהכוונה לפסק הראשון מ- 26/10/08) באותם עניינים שבמחלוקת. אי ביצוע האמור בפסק הדין על ידי מי מן הצדדים אינו יכול להוות עילה להגשת תובענה חדשה. לאור כלל הדברים האמורים אני מורה על דחיית התובענה על הסף".
המבקש פנה, בעקבות דחיית תביעתו, שוב, לבית הדין לממונות, למותב הבוררות שנתן הפסק הראשון, וביקש לשוב ולדון בעניין ולחייב המשיבים בתשלום חלף התיקונים, שלטענתו לא בוצעו (המשיבים מכחישים שכך הדבר ויש להם טענות רבות לגוף העילה הנטענת). הוא פנה לביהמ"ש השלום בבקשה להבהיר את פסק הדין שצוטט לעיל, בטענה שהבוררים אינם מבינים האם התיק יכול להמשיך ולהתנהל בפניהם. כב' השופט ברגנר הבהיר, בהחלטה מיום 4/12/13, ש"החלטת בית המשפט נוגעת לסוגיית השתק עילה. אין בהחלטת בית המשפט דבר בנוגע לסמכות לדון. החלטת בית המשפט קובעת כי למעשה, לאור העובדה כי העניינים שהועלו בתובענה כבר נדונו והוכרעו, לא ניתן לשוב ולדון בהם פעם נוספת".
יושם אל לב, שאף החלטת ההבהרה הזו, ניתנה בתוך התקופה שעמדה למבקש להגיש ערעור בזכות על פסק דינו של בימ"ש השלום. כזאת לא נעשה, ופסק דין זה הפך לחלוט (אטעים, אין בכך, כלל ועיקר, לומר שצריך היה להגיש ערעור אשר כזה, ולטעת מסמרות בסיכוייו. נהפוך הוא - כשלעצמי, נראה לי שקביעות בימ"ש השלום מוצדקות גם לגופן, אך זו רק הערת אגב שאינה צריכה לשאלת קיום מעשה בי-דין בין הצדדים).
בית הדין לממונות, הבורר שנתן את הפסק הראשון, נזקק לטענות המבקש לגופן, וקוים הליך שהגם שנציגי המשיבים התייצבו אליו ונכחו לפחות בחלקו, הם שבו ומחו על עצם קיומו, לרבות בפניות בכתב, ומתוך הנימוקים הנטענים גם כיום. הוגש, בהוראת הבורר, דו"ח מומחה באוגוסט 2013, לעניין הליקויים בבית המבקש, שלכאורה לא תוקנו. ניתן, ביום 3/11/13, הפסק השני, נשוא ההליך כעת, ובו נפסק כי "... ביה"ד הגיע למסקנה הואיל ובשני הדוחו"ת הליקויים חופפים ועדיין לא תוקנו ע"כ ביה"ד מחייב את הנתבע... לשלם סך הליקויים בסך כולל של 158,500 ₪, כמו כן הנתבע ישא במחצית ההוצאה שכר שמאי בסך 1,750 ₪ - סה"כ 160,270 ₪".
הבקשה לאישורו של הפסק השני והבקשה מנגד לביטולו, נתונים כעת להכרעה.
צודקים המשיבים בטענה הבסיסית, המייתרת היזקקות לשלל הפלוגתאות הנוספות שהועלו בכתבי הטענות, ולפיה, מנוע המבקש לעתור לאישור הפסק השני, באשר עפ"י פסק דין חלוט שניתן בין הצדדים, נפסק, ואף הובהר בהחלטה מאוחרת יותר, שנושא ליקויי הבנייה נדון והוכרע בפסק הראשון וכי קיים השתק עילה להוסיף ולהתדיין בכך. על פסק הדין או על ההבהרה בעקבותיו, לא הוגש הליך ערעורי מטעם המבקש. נדחתה לגופה טענת המבקש, שהועלתה במפורש, בפני בימ"ש השלום, ולפיה, הפסק הראשון לא סיים את ההתדיינות ולחלופין, שהוא היה חסר תוקף, מסיבה כלשהי. נפסק ההיפך. בימ"ש השלום קבע שהעניינים שבמחלוקת הוכרעו בפסק דין של בית הדין לממונות עפ"י הסכם בוררות שבין הצדדים.
פשיטא, קיים מעשה בי-דין בין הצדדים וקיים השתק פלוגתא כלפי המבקש להוסיף ולטעון כיום שהפסק הראשון לא סיים את ההתדיינות, שהליך הבוררות לא מוצה והפקיע, כבר בשנת 2008, את סמכותם של הבוררים להוסיף ולדון מכח שטר הבוררות, ובנוסף, קיים השתק עילה המונע מהמבקש להוסיף ולתבוע כל סעד שעניינו אי תיקון הליקויים נשוא הפסק הראשון. בכלל זה, אין לו עילה שבדין לעתור לאישור הפסק השני, דבר שיכול היה להקנות לו תוקף של פסק דין לכל דבר ועניין, פרט לערעור, לפי סעיף 23(א) של חוק הבוררות.
לא ברור, מדוע לא הלך המבקש, מלכתחילה, בדרך המלך. ניתן היה, לכאורה, לבקש אישור הפסק הראשון, וככל שלא קוים, והליקויים נותרו בעינם, אפשר היה לבקש אכיפתו בהליכי הוצל"פ, כגון מינוי כונס נכסים שיבצע התיקונים על חשבון המשיבים. אפשר שהיו בנמצא גם דרכים אחרות לאכיפת הפסק הראשון, ככל שלא קוים ובוזה ע"י המשיבים (כמובן, איני קובע כל ממצא בנדון). המבקש בחר בדרכים דיוניות אחרות, אולם, אלה, גם הפנייה לבימ"ש השלום בתביעה נפרדת, וגם הפנייה המחודשת לבית הדין לממונות, וכמובן, בקשת אישור הפסק השני שהוגשה בפני, אינן פתוחות עוד בפני המבקש, לאור המצב המשפטי שנוצר עם מתן פסק הבורר הראשון, שקיומו ונפקותו הוגדרו בפסק דין חלוט של בית משפט.
על כן, בקשת המבקש לאישור הפסק השני, כהגדרתו, זה מיום 3/11/13 - נדחית. איני רואה צורך להצהיר על ביטולו במסגרת בקשת המשיבים בהמרצת הפתיחה שהוגשה מטעמם הם.
המבקש ישא בהוצאות ושכ"ט של המשיבים בהליך זה בסכום כולל של 10,000 ₪.
ניתן היום, כ"ה אדר ב תשע"ד, 27 מרץ 2014, בהעדר הצדדים.