דנג"ץ 4437-15 פלוני ואח' נ' שר הפנים - מדינת ישראל ואח'

           בקשה לדיון נוסף בפסק-דינו של בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בבג"ץ 5026/13 פלוני נ' שר הפנים (10.6.2015) (מפי הנשיאה מ' נאור, בהסכמת המשנה לנשיאה א' רובינשטיין והשופט ס' ג'ובראן). בפסק הדין מושא הבקשה נדחתה עתירתם של המבקשים להורות על ביטול החלטת המשיב 1 (להלן: שר הפנים) הדוחה את בקשתו של המבקש 1 (להלן: המבקש) לקבל היתר שהייה בישראל מטעמים הומניטאריים מיוחדים.

רקע עובדתי

1. המבקש, יליד 1980, נולד וגדל ברצועת עזה ומאז שמלאו לו 16 שנים הוא התגורר לסירוגין בישראל ללא היתר. במהלך שהותו בישראל הורשע המבקש פעמיים (בשנים 2001 ו-2005) בעבירות של התחזות ושהיה בלתי חוקית ואף ריצה עקב כך עונשי מאסר של מספר חודשים בכל פעם. בשנת 2006 נישא המבקש למבקשת 2 (להלן: המבקשת), אזרחית ישראל, ומאז הם מגדלים את בתה של המבקשת מנישואים קודמים (המבקשת 3) ואת ארבעת ילדיהם המשותפים (המבקשים 7-4). בסוף שנת 2007 הגישו המבקשים בקשה לאיחוד משפחות, אשר נדחתה על הסף בהינתן הוראות סעיף 2 להוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג-2003 (להלן: הוראת השעה) האוסר, ככלל, על הענקת אזרחות, רישיון ישיבה או היתר שהייה בישראל לתושבי אזור יהודה, שומרון וחבל עזה (להלן: האזור), לרבות מטעמים של איחוד משפחות. לטענת המבקש, במהלך ריצוי עונשי המאסר בישראל הוא גויס על-ידי שירות הביטחון הכללי ועבד עבורו הן במהלך תקופת מאסרו והן לאחר מכן ברצועת עזה. עוד טוען העותר כי בשנת 2002 ובשנת 2007 הוא נעצר על-ידי כוחות הביטחון הפלסטיניים בחשד לשיתוף פעולה עם ישראל ובמהלך חקירתו היה נתון לעינויים, השפלות ואיומים ותיוגו כמשתף פעולה אף הביא לגירושין מרעייתו הראשונה המתגוררת בעזה ומניתוק הקשר עם ילדיהם המשותפים.

2. בסוף שנת 2007 נמלט המבקש מרצועת עזה למצרים ושהה שם במשך מספר חודשים. לאחר מכן הסתנן בחזרה לישראל ובשנת 2008 הגיש ל"ועדת המאוימים" בקשה למתן היתר שהיה בישראל מטעמי איום, אשר נדחתה ביום 14.8.2008 משנקבע כי "לא קיימת אינדיקציה עדכנית למאוימות [של המבקש]". עוד צוין בהחלטה של ועדת המאוימים כי לא נמצא אימות לטענת המבקש כי שיתף פעולה עם גורמי הביטחון ובכל מקרה לא נשקפת סכנה לחייו ברצועת עזה על רקע חשדות לשיתוף פעולה עם ישראל. הוועדה הוסיפה וקבעה כי מתן היתר שהיה בישראל למבקש עלול לסכן את ביטחון המדינה. זמן מה לאחר מכן, פנו המבקשים למשיבה 3 (להלן: הוועדה ההומניטארית) בבקשה למתן היתר שהייה או רישיון ישיבה בישראל למבקש מטעמים הומניטאריים. המבקשים תמכו את בקשתם בשני טעמים, הראשון הוא הסכנה הנשקפת למבקש במידה ויוחזר לעזה והטעם השני הוא הנזק שייגרם ממהלך כזה למבקשת, כמי שנחלצה לטענתה ממצוקה קשה בזכות המבקש. הוועדה השתהתה במתן החלטתה והמבקשים הגישו עתירה בנושא (בג"ץ 8321/09, להלן: העתירה הראשונה). בזמן שהעתירה הראשונה הייתה תלויה ועומדת החליטה הוועדה ההומניטארית לדחות את הבקשה מן הטעם שלא נמצאו בה טעמים הומניטאריים מיוחדים. הוועדה דחתה את טענת המאוימות של המבקש בהסתמכה על קביעת ועדת המאוימים בנושא וכן את הטענה בדבר הנזק הפוטנציאלי הנשקף למבקשת כתוצאה מהרחקת המבקש והוסיפה כי בהתאם לסעיף 3א1(ה)(1) להוראת השעה בקשת איחוד משפחות אינה יכולה לשמש כשלעצמה טעם הומניטארי מיוחד המצדיק מתן היתר שהייה בישראל. ביום 16.5.2010 אימץ שר הפנים את החלטת הוועדה ההומניטארית והעתירה הראשונה נמחקה (להלן: החלטת שר הפנים או ההחלטה). סמוך לאחר מכן הגישו המבקשים עתירה נוספת לבית משפט זה (בג"ץ 5254/10, להלן: העתירה השנייה) התוקפת את החלטת הוועדה ההומניטארית ואת החלטת שר הפנים בטענת אי סבירות. במהלך הדיון בעתירה הסכימו המבקשים למשוך את העתירה השניה ולשוב ולפנות אל ועדת המאוימים. העתירה נמחקה, אפוא, תוך שמירת זכותם של המבקשים לתקוף את החלטת הוועדה ההומניטארית.

3. בהתאם, שבו המבקשים ופנו לוועדת המאוימים וביקשו כי הוועדה לא תסתפק בבחינת הסיכון לחיי המבקש במידה ויוחזר לרצועת עזה, אלא תבחן גם את הסכנה כי יהיה נתון לעינויים בשל תיוגו כמשתף פעולה עם ישראל. ביום 13.6.2013 דחה יו"ר ועדת המאוימים את הבקשה, בקובעו כי לא קיימת אינדיקציה למאוימות של המבקש ברצועת עזה וכי לא נשקפת סכנה לחייו בשל חשדות לשיתוף פעולה עם גורמי הביטחון של מדינת ישראל. בעקבות החלטה זו, ולאחר שבמסגרת עתירתם השנייה נשמרה זכותם לתקוף את החלטת הוועדה ההומניטארית, הגישו המבקשים עתירה שלישית, היא העתירה נושא הבקשה דנן, בה ביקשו כי בית המשפט יורה על ביטול החלטת שר הפנים ועל מתן רישיון ישיבה או היתר שהייה למבקש בישראל מטעמים הומניטאריים מיוחדים. בעת שהעתירה הייתה תלויה ועומדת, נדרשה ועדת המאוימים פעם נוספת לעניינו של המבקש, ויושב ראש הוועדה שב וקבע כי על סמך התשתית העובדתית שהוצגה בפני הוועדה "אין מידע אודות חשדות כלפי המבקש כפי טענתו וממילא גם לא למאוימות או לסכנה לחייו או לשלומו בשטחי עזה".

פסק הדין מושא הבקשה לדיון נוסף

4. בפסק דינו מיום 10.6.2015 דחה בית משפט זה את העתירה בקובעו כי התבססות הוועדה ההומניטארית על ממצאיה של ועדת המאוימים לפיהם אין אינדיקציה עדכנית למאוימות כלפי המבקש, אין בה כל פסול. אדרבה, אילולא הייתה עושה כן, היא הייתה מקבלת החלטה ללא תשתית עובדתית מספקת, בפרט בהינתן העובדה כי היא נעדרת כלים לבחינת טענות מאוימות המועלות על-ידי תושב האזור. בית המשפט הוסיף כי לא מצא פגם בהמלצת ועדת המאוימים, בציינו כי מן הראוי היה אמנם שועדת המאוימים תתייחס מפורשות לטענות המבקש בדבר חשש לשלומו על-רקע עינויים, אך גם אם נפל פגם כלשהו במידת הפירוט בהמלצה הראשונה ובהמלצה השנייה של ועדת המאוימים, לא יכול להיות ספק כי בפעם השלישית בה נדרשה הוועדה לעניינו של המבקש היא התייחסה במפורש לטענה כי נשקפת סכנה לשלומו שאינה עולה כדי סכנת חיים, ושללה אותה. עיון בחומר החסוי, כך נקבע, מלמד כי מסקנה זו התקבלה בהתבסס על תשתית עובדתית רחבה ומספקת והמבקשים לא הציגו "מסה קריטית" של נתונים או ידיעות המצדיקים התערבות במסקנה זו. עוד התייחס בית המשפט לטענות בדבר הנזק הצפוי למבקשת באם יורחק המבקש מישראל, וקבע כי אין מקום להתערבות במסקנות הוועדה ההומניטארית בעניין זה. זאת נוכח שיקול הדעת הרחב המסור לשר הפנים בכל הנוגע למתן רישיון ישיבה או היתר בישראל מטעמים הומניטאריים מיוחדים ובהינתן הוראות סעיף 3א1(ה)(1) להוראת השעה הקובעות כי העובדה שבן משפחתו של מבקש רישיון או היתר שהייה הוא בן זוגו השוהה בישראל כדין או כי לבני הזוג ילדים משותפים, אינה מהווה "טעם הומניטארי מיוחד". משזו נקודת המוצא להמלצת הוועדה ההומניטארית ולהחלטת שר הפנים הנסמכת עליה, כך נקבע, דחיית הבקשה למתן רישיון ישיבה "כנה ומעוררת אמפתיה ככל שתהיה" אינה יכולה להצדיק את התערבותו של בית משפט זה. בהיעדר טענה אחרת לפגם כלשהו בהמלצת הוועדה ההומניטארית, נקבע כי אין מקום להתערב בהחלטת שר הפנים, וזאת למרות מציאות חייה הקשה של המבקשת ופוטנציאל ההשפעה שיש להרחקת המבקש עליה ועל ילדיה. בית המשפט דחה, אפוא, את העתירה והעניק למבקש שהות של 45 ימים בטרם יורחק מישראל.

הבקשה לקיום דיון נוסף

5. בבקשה שלפניי עותרים המבקשים לקיום דיון נוסף בפסק הדין הדוחה את עתירתם, וזאת בשתי שאלות. השאלה הראשונה היא מהו רף הסיכון הנשקף ברצועת עזה לשלומו של פלסטיני, כדי שיהיה זכאי לרישיון ישיבה או היתר שהייה בישראל "בהתאם לסמכות המסורה על-פי כל דין", ובכלל זאת לפי החריג של "טעמים הומניטאריים מיוחדים" הקבוע בסעיף 3א1 להוראת השעה. השאלה השנייה אותה מעלים המבקשים היא האם שיקומה של בת זוג ישראלית של מבקש היתר שהייה בישראל מהווה "טעם הומניטארי מיוחד" בהתאם לסעיף 3א1 להוראת השעה. בבקשה שבים המבקשים וטוענים כי למבקש נשקפת סכנה ברצועת עזה, וכי הוועדה ההומניטארית לא הייתה צריכה להסתמך על חוות דעתה של ועדת המאוימים, אלא להפעיל היגיון בריא. לשיטתם, השאלה האם הוועדה ההומניטארית מוסמכת לשקול שיקולים שהם מעבר לאינדיקציות הקונקרטיות שמעבירה לה ועדת המאוימים "היא נושא חשוב ביותר" המצדיק קיום דיון נוסף בפסק הדין מושא הבקשה. עוד נטען כי הרף שצריך להנחות את הוועדה ההומניטארית הוא רף "נמוך" יותר מהאינדיקציות אותן בוחנת ועדת המאוימים וכי המבקש עונה להגדרת "פליט" על רקע השקפה מדינית - פוליטית כאמור באמנה בדבר מעמדם של פליטים (1951), נוכח שיתוף הפעולה עם גורמי הביטחון בישראל ומשכך יש להחיל בענייננו את עיקרון אי ההחזרה (Non refoulement) המעוגן במשפט הבינלאומי. המבקשים מוסיפים וטוענים כי פסק הדין נושא הבקשה דנן עומד בסתירה "לרוחו של פסק הדין" בבג"ץ 4702/94 אלטאיי נ' שר הפנים, פ"ד מט(3) 843 (1995) וגם מטעם זה יש מקום להורות על דיון נוסף. עוד נטען כי בית המשפט קבע באופן לא מנומק כי נסיבותיה האישיות של המבקשת אינן עולות כדי "טעם הומניטארי מיוחד" כאמור בסעיף 3א1 להוראת השעה, ולשיטת המבקשים קביעה זו שגויה ויש לקבוע כי סיוע לאשה מוכה בשיקומה המתמשך הוא טעם הומניטארי מיוחד.