לפניי בקשה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון (השופטים א' רובינשטיין, ע' פוגלמן ו-א' שהם) ב-ע"א 7434/10 קיבוץ מגל נ' מנהל מקרקעי ישראל - מחוז חיפה (טרם פורסם, 21.10.2012). במסגרת פסק הדין נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטת ב' בר-זיו), ונקבע כי למבקש, אשר יזם שינוי ייעוד במקרקעין מחקלאות למגורים והשיב את המקרקעין למינהל מקרקעי ישראל, אין זכות לפיצוי מן המינהל בגין אובדן השקעותיו במקרקעין החקלאיים האמורים.
העובדות וההליכים בתמצית
המבקש, אגודה שיתופית המסווגת כקיבוץ, יזם שינוי לתוכנית מתאר מקומית, על מנת לבנות שכונת הרחבה לקיבוץ. במסגרת התוכנית שונה ייעודם של מקרקעין השייכים למשבצת הקרקע של היישוב מחקלאות למגורים, והמקרקעין נגרעו מן המשבצת. זאת, בהתאם להחלטה 959 של מינהל מקרקעי ישראל (להלן: המינהל), שעניינה בנייה למגורים באגודות שיתופיות חקלאיות. לצורך מימוש התוכנית עקר המבקש מטעים שהיו נטועים על המקרקעין. לאחר מכן הגיש המבקש לוועדת הפיצויים שליד המינהל תביעה לפיצוי, שנסמכה לטענתו על הסכם החכירה בינו לבין המינהל ועל החלטות מועצת מקרקעי ישראל. תביעתו נדחתה, ובעקבות זאת הגיש המבקש המרצת פתיחה בבית המשפט המחוזי בחיפה. תביעתו שם נדחתה אף היא, והוא ערער לבית המשפט העליון.
המבקש טען בערעורו כי עומדת לו זכות לפיצוי עקב שינוי ייעוד הקרקע והשבתה למינהל. טענתו זו נסמכה על שתי עילות: עילה חוזית, הנוגעת להסכם בין המבקש והמינהל; ועילה מינהלית, הנוגעת להחלטות מועצת מינהל מקרקעי ישראל. בית המשפט העליון דחה את טענות המערער בשתי העילות:
אשר לעילה החוזית, בית המשפט דן בפרשנותו של סעיף 21 להסכם החכירה בין המבקש והמינהל, הקובע זכאות לפיצוי בגין שינוי ייעוד והשבת הקרקע למינהל. בית המשפט קיבל את טענת המינהל כי הסעיף חל רק במקרה ששינוי הייעוד נכפה על המבקש; וזאת, על יסוד פרשנות ההסכם על רקע נסיבות כריתתו. נוכח העובדה שבענייננו המבקש הוא שיזם את שינוי הייעוד (בהתאם להחלטה 959, כאמור), ולא המינהל, נקבע שהוא איננו זכאי לפיצוי לפי הסעיף.
אשר לעילה המינהלית, דן בית המשפט בהחלטה 1023 של מועצת המינהל. החלטה זו עוסקת בנושא הפיצוי במקרה של שינוי ייעוד והשבת הקרקע למינהל. גם ביחס להחלטה זו, כמו ביחס להוראה בהסכם, נחלקו הדעות בין הצדדים אם היא חלה במקרה בו החוכר הוא שיזם את שינוי הייעוד. בית המשפט קבע שההחלטה קובעת את מנגנון הפיצוי, מקום בו קיימת זכות לפיצוי. היות שאין למבקש זכות לפיצוי, כאמור, הרי שהחלטה 1023 - כך נקבע - איננה חלה עליו.
בסופו של יום אפוא נדחה הערעור, ומכאן הבקשה שלפניי.
הבקשה לדיון נוסף והתגובה לה
בבקשה שהגיש טוען המבקש כי ההלכות שנקבעו בפסק הדין הן חדשות, קשות וחשובות במידה המצדיקה עריכת דיון נוסף. למבקש שתי טענות עיקריות:
טענתו הראשונה נוגעת להשפעתו הנרחבת שיש לדבריו לפסק הדין. לטענת המבקש פסק הדין שולל זכות ל"פיצויים חקלאיים" הקבועה בחוזי חכירה רבים מאוד שהמינהל הוא צד להם, עם מאות יישובים; וזאת, לא רק בסיטואציה של שינוי ייעוד למגורים, אלא בכל שינוי ייעוד מקרקע חקלאית לייעוד אחר. עוד הוא טוען כי כתוצאה מפסק הדין עלולה להישלל הזכות לפיצויים בכל מקרה שבו יוזם שינוי הייעוד הוא החוכר, ולא רק במקרים שבהם מטרת שינוי הייעוד היא הרחבת היישוב בהתאם להחלטה 959.
טענתו השנייה של המבקש היא במישור החוזי. המבקש טוען כי במסגרת הדיון בפרשנות סעיף 21 להסכם החכירה נקט בית המשפט בשיטת פרשנות חדשה, המשפיעה על פרשנותם של חוזי רשות בעתיד. זאת, משום שמשמעות פסק הדין היא שאם אין החלטה של מועצת המינהל על מתן "פיצויים חקלאיים", אזי אין זכות לפיצויים שכאלה לפי סעיף 21 להסכם - ומכאן, לטענת המבקש, ניתן ללמוד כלל רחב יותר לפיו פרשנות של הסכמי חכירה תיעשה תמיד בהתאם להחלטות מועצת המינהל; ובאופן רחב אף יותר, ניתן ללמוד לטענתו כי הוראות חוזה יונקות את חיותן מהוראות הדין החל עליהן. קביעות אלו הן לטענת המבקש חדשות ומרחיקות לכת. עוד טוען המבקש כי בית המשפט קבע שהחלטה של מועצת המינהל מפקיעה זכות חוזית, קביעה שהיא לדעתו בגדר כלל פרשני חדש. המבקש מוסיף וטוען שבית המשפט טעה בכך שלא נקט בכלל של "פרשנות נגד המנסח", שהוא לדעת המבקש כלל מרכזי בפרשנות חוזי רשות.
בתגובתו לבקשה טוען המשיב כי לא מתקיימות העילות לעריכת דיון נוסף. לשיטתו בפסק הדין לא נקבעו ההלכות שהמבקש טוען שנקבעו בו, ולכל היותר יש בו יישום של הלכות קודמות. המשיב סבור כי אין לקרוא את פסק הדין כמגביל אפשרות של מתן פיצויים חקלאיים בכל שינוי ייעוד שיוזם היישוב, אלא רק כאשר שינוי הייעוד הוא שלא לצרכי המנהל. המשיב אינו חולק על כך שסעיף 21 מופיע בחוזי חכירה רבים, ולכן לכל קביעה לגביו יש השלכות רוחב, אולם לגישתו מכאן ההצדקה לפרש את הסעיף בזיקה לנסיבות הקונקרטיות של המקרה, כפי שעשה בית המשפט. מכל מקום, לטענת המשיב, אין בפסק הדין פרשנות חשובה או קשה לסעיף זה במידה המצדיקה עריכת דיון נוסף. אשר לטענות במישור החוזי, לגישת המשיב אין בפסק הדין כל חידוש או קושי.
הכרעה
עיינתי בבקשה ובתגובה לה, והגעתי למסקנה כי דינה להידחות.
אשר לטענה כי לפסק הדין השלכות משמעותיות על חוזי חכירה רבים: ייתכן כי אכן כך הוא, והמשיב איננו חולק על כך. דרכו של עולם היא שפסקי דין היוצאים מבית משפט זה הם בעלי השלכות ניכרות. אולם, לא אחת נפסק כי בכך לא די כדי להצדיק עריכת דיון נוסף. לצד השפעותיה הניכרות של ההלכה שנפסקה - ככל שנפסקה כזו - נדרש גם כי ההלכה תהא חדשה וקשה במידה יוצאת דופן, המצדיקה עריכת דיון נוסף. על כך נאמר ב-דנ"א 9425/06 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים נ' פמיני, פסקה 8 (טרם פורסם, 6.9.2007): "אין חולק כי להכרעה זו יש השפעה רבה על וועדות מקומיות רבות ברחבי הארץ ועל בעלי מקרקעין רבים. עם זאת, בפסיקתנו נקבע לא אחת כי גם אם טמונים בהלכה שנפסקה על ידי בית המשפט העליון חשיבות, חידוש, או קשיות - כנדרש בהתאם לסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט, התשמ"ד-1984 - הרי אין די בכך על מנת להורות על קיום דיון נוסף באותה הלכה. תנאי נוסף שצריך להתקיים לעניין זה הוא שהחידוש, החשיבות או הקשיות בהלכה שנקבעה הם מהותיים ומשמעותיים באופן המצדיק דיון מחודש [...]. ההלכה שנקבעה בפסק הדין נשוא העתירה שלפנינו אינה נמנית, על אף חשיבותה, עם אותן הלכות מיוחדות ונדירות, שיש להן חשיבות משפטית יוצאת דופן, המצדיקות את קיומו של דיון נוסף". והדברים יפים לענייננו.
לא למותר להפנות בהקשר זה לקביעתו של בית המשפט בפסקה 18 לפסק הדין מושא הדיון הנוסף. בית המשפט עמד שם על כך שלפי סיכומי המשיב, עד כה לא התעוררה כל תביעה לפיצויים בגין זכויות חקלאיות במסגרת הליך של הרחבת יישוב לפי החלטה 959. גם לכך משקל, בבואנו להעריך את השלכות הרוחב של פסק הדין. נראה כי אין המדובר בסוגייה המובאת לפתחו של המינהל חדשות לבקרים. אמת, החלטה 959 איננה החלטה ותיקה (ההחלטה התקבלה בחודש פברואר 2003) - עובדה אותה ציין גם בית המשפט בפסק הדין - אולם לא ניתן להתעלם מכך שתביעה זו היא ככל הנראה הפעם הראשונה בה התעוררה דרישה לפיצוי מסוג זה.
אשר לטענות במישור החוזי: עיון בפסק הדין מלמד כי בית המשפט יישם עקרונות פרשנות מושרשים, הנהוגים בבית משפט זה בפרשנות חוזים בכלל, ובפרשנות חוזי רשות בפרט. על כך ניתן ללמוד כבר מפסקה 9 בפסק הדין, שם ציין בית המשפט את עקרונות הפרשנות לפיהם ילך, תוך עיגונם בהלכות קודמות ומושרשות. לא מצאתי באופן פרשנותו של בית המשפט - המבוססת על לשון החוזה, נסיבות כריתתו ותכליותיו - כל חדש. המבקש טוען כי מפסק הדין ניתן ללמוד פרשנות חדשה לפיה פרשנות של הסכמי חכירה תיעשה תמיד בהתאם להחלטות מועצת המינהל; פרשנות שיש לה לטענתו השלכה על פרשנות חוזי רשות ככלל. דומני שהמבקש קורא בפסק הדין את מה שאין בו. בית המשפט פירש את החוזה לפי לשונו, ומשמצא שהלשון מאפשרת את שתי הפרשנויות להן טענו הצדדים - פנה לנסיבות החיצוניות לכריתת החוזה, במטרה להתחקות אחר תכליתו הסובייקטיבית של החוזה ואומד דעתם של הצדדים בסוגייה (ראו בפסקה 13 לפסק הדין). במסגרת זו, אכן, פנה בית המשפט גם להחלטות מועצת המינהל, מן הטעם הפשוט שהמינהל הוא צד לחוזה, ומשום שהמועצה היא שקובעת את גדר הזכויות שהמינהל מוסמך להעניק למתקשרים עימו (ראו בפסקה 15 לפסק הדין). אין בכך אלא יישום של שיטת הפרשנות המקובלת בפרשנות חוזים. ממילא אף לא ניתן לומר, כפי שטוען המבקש, שמועצת המינהל "מפקיעה זכות" לפיצויים שהייתה מסורה כביכול למבקש. שהרי, השאלה הטעונה הכרעה היא אם החוזה אכן נתן זכות כזו ל"פיצויים חקלאיים" - וההיזקקות להחלטת המועצה, שהיא אך טבעית בנסיבות העניין, הייתה לצורך ההכרעה בשאלת קיומה של הזכות.
אשר לטענה שבית המשפט סטה מן הכלל בדבר "פרשנות נגד המנסח", די בעיון בסעיף 25 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, אליו הפנה המבקש, כדי ללמד שכלל זה הוא אך חלק מן הכללים המנחים את בית המשפט בבואו לפרש חוזה. אין בו כדי לאיין, כשלעצמו, את דרך הפרשנות הרגילה עליה מורה הסעיף - התחקות אחר אומד הצדדים, "כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו". בענייננו, כאמור, לשון החוזה אפשרה משמעויות שונות, ומכאן שהפנייה לנסיבות החיצוניות, ובכלל זה להחלטות מועצת המינהל, נעשתה בדין. ממילא אף לא היה בטענת המבקש בעניין זה כדי להצדיק דיון נוסף בפסק הדין.
אשר על כן, לא מצאתי עילה להורות על עריכת דיון נוסף. הבקשה נדחית. המבקש יישא בהוצאות המשיב בסך 20,000 ש"ח.