דן רנט-א-קאר נ' אבו מטור

פסק דין

התובעת דורשת מהנתבע נזקי תאונת דרכים בסך 12,720 ₪, שעה שהרכב הושכר לנתבע, היה מעורב בתאונה עם צד ג'. לטענת התובעת, לפי תנאי חוזה ההשכרה, רק הנתבע היה רשאי לנהוג ברכב, ואולם בזמן התאונה נהג ברכב אלמוני כבן 20 שברח ממקום אירוע התאונה לאחר התרחשותה. משהופרו תנאי החוזה, דורשת התובעת פיצוי מהנתבע ובגין הנזק שקרה.

הנתבע דוחה את הטענות לחבות, מאשר כי היה המחזיק של הרכב מכח הסכם שכירות וכי באירוע התאונה נשוא התביעה, הוא ולא אחר נהג ברכב, לטענת עפ"י חוזה ההשכרה במקרה של תאונה מבוטח ולמעט תשלום השתתפות עצמית בסך 420 דולר שהוא מוכן לשלם בכל עת.

במהלך הדיון התברר כי בעל רכב צד ג' שנפגע בתאונה הגיש בזמנו תביעה נגד הנתבע שהתקבלה, נטען ע"י ב"כ הנתבע שהוגשה בקשה לביטול פס"ד שנדחתה לא מטעמים לגופם, אלא מטעם של העדר פגם בהמצאה בזמנו לנתבע ובקשר לאותו הליך.

העידו בבית המשפט הנהג של רכב צד ג', שהוזמן ע"י התובעת, ותמצית גירסתו: שרכבו נפגע ע"י הרכב השכור של התובעת, כאשר מיד לאחר הפגיעה נהג הרכב השכור ברח מהמקום רק לאחר שהוזמנה משטרה ולאחר שהוצגו פרטים של רכב לא רלוונטי, נמסרו לעד הפרטים של הנתבע והתובעת ע"י הנתבע עצמו. למעשה עפ"י העדות, לא הנתבע נהג ברכב הפוגע, שנזקו נשוא התביעה, אלא אדם צעיר אחר שברח, והנתבע הגיע למקום רבע שעה לאחר מכן עם הניירות ועם הפרטים.

הנתבע עצמו טען בעדותו שהוא נהג ברכב, שלא מכיר את נהג צד ג' מעבר לתאונה ואישר שהוא דיבר איתו והחליף איתו פרטים באופן אישי, ולא ברור לו ולא מובן מדוע מציין שהיה נהג שברח, וכאשר היתה נוכחות של משטרה והחלפת פרטים כנדרש.

ב"כ התובעת מבקשת להעדיף את גירסת נהג צד ג' שהינו עד נטול אינטרסים, נהפוך הוא, מבחינתו היה עדיף שיהיה "כיס עמוק" כמו חב' השכרה או חב' ביטוח שתשלם את נזקו.

ב"כ הנתבע מציין שעניין הנהג שברח לא עלה בהודעה על התאונה שהעד אישר שכתב בכתב יד, ואני מסמן כעת (ת/1). כן מציין שהתובעת בתחילה שיתפה פעולה לעניין סיום העניין כנגד תשלום השתתפות עצמית, מה שמלמד על חוסר תום לב.

לאחר עיון בחומר שבתיק ושמיעת הצדדים, אני מחליט לקבל את התביעה.

הרושם שהתקבל מן העדויות שבפניי, שיש להעדיף את עדות הנהג צד ג', עד זה באופן ברור וחד-משמעי מסר שלא הנתבע הוא שנהג ברכב הפוגע, אלא מדובר בבחור צעיר שברח ורק לאחר מכן הנתבע הגיע עם המסמכים והחלפת הפרטים. לעומתו, הנתבע הסיט את מרכז הכובד של הטענות לעניין טיפול התובעת שבתחילה הסכימה לטפל בעניין כנגד תשלום השתתפות עצמית ורק לאחר מכן הכחישה כל חבות. ולהבדיל משאלת זהות הנהג, לגביה לא היתה תשובה בפי העד לטענות הנהג צד ג'.

כאמור, הרכב הושכר לנתבע וחזקה לכאורה שהוא הנהג. מי שרוצה לסתור זאת, עליו הנטל, אני סבור שנוכח העדות של נהג צד ג' שנשמע לי אמינה וכנה, יש בה להרים את הנטל הנדרש בהליך אזרחי לצורך הוכחת התביעה, ולעניין תחולת חריג מרכזי בפוליסה לעניין זהות נהג, שאינו כאמור הנתבע. העניין מקבל חיזוק מן העובדה שלמעשה יש פסק דין חלוט, עליו לא הוגש ערעור ביחסים שבין צד ג' לנפגע. העובדה שניתן בזמנו פסק דין בהעדר ולא בוטל בהקשר של המצאה, עדיין לא מונע בזמנו אפשרות ערעור לגופו, ומכל מקום מדובר בפסק דין חלוט שתומך בגירסת התובעת.

לא נסתרו הטענות לעניין הנזק עצמו שנדרש, ומשכך אני מחליט לחייב את הנתבע לשלם לתובעת את הסך של 12,720 ₪ בצירוף הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל, כן אני מחייב את הנתבע לשלם את סכום האגרה ששולמה בצירוף הצמדה וריבית, הוצאות מסירה ככל שהיו לפי קבלות, והוצאות דיון בסך 3,000 ₪ בצירוף מע"מ צמוד ונושא ריבית כחוק.

ניתן להגיש פסיקתא לחתימה.

המזכירות תשלח פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, כ"ג שבט תש"ע, 07 פברואר 2010, בהעדר הצדדים.