דן רכב ותחבורה ד.ר.ת בע"מ נ' שפריר ואח'

פסק דין

1.התובעת היא חברה העוסקת בהשכרת רכבים ולטענתה אחד הרכבים שבבעלותה מסוג מיצובישי (להלן – המיצובישי) נפגע ממשאית שבה נהג הנתבע 1 (להלן – המשאית). הנתבעת 2 היא חברה לביטוח אשר ביטחה את המשאית במועד קרות התאונה (להלן – התאונה). למיצובישי נגרמו נזקי רכוש ומכאן התביעה לחייב את הנתבעים בגין נזקי התובעת.

טענות הצדדים

2.מטעם התובעת העידה נהגת המיצובישי במועד התאונה ואשר לטענתה רכב המיצובישי עמד בחניון של מלון "הנסיכה" באילת בהמתנה שתתפנה הדרך מהרכבים שהיו לפניה על מנת שתצא מהחניון. המשאית עמדה מאחורי המיצובישי, בניגוד לכוון הנסיעה של המיצובישי, כך שהחלק האחורי של המשאית פנה לכיוון החלק האחורי של המיצובישי. המשאית החלה בנסיעה לאחור ופגעה בחלק האחורי של המיצובישי. כמו כן, נהגת המיצובישי טענה שהמיצובישי היה בהילוך סרק (ניוטרל) (פרוט' עמ' 1 ש' 18 – 23). בחניון יש עמדה המיועדת לכניסה של כלי רכב לחניון ויש עמדה נוספת המיועד לשמש כיציאה. יום לפני התאונה עמדת היציאה של החניון היתה סגורה ולכן הרכבים יצאו מהחניון מעמדת הכניסה (פרוט' עמ' 2 ש' 8 – 9). נהגת המיצובישי טוענת שבתקופת הביניים לא נגרמו לרכב תאונות נוספות (פרוט' עמ' 3 ש' 1 – 2). בעלה של נהגת המיצובישי ישב עימה ברכב במועד התאונה (פרוט' עמ' 3 ש' 3 – 5). יצוין שבעלה של נהגת המיצובישי לא הובא להעיד (להלן – הבעל). מחוות דעת השמאי שצורפה לכתב התביעה עולה שהתאונה אירעה ביום 22.7.2010 והמיצובישי נבדק ב- 19.9.2010. התובעת הגישה את טופס ההודעה של נהגת המיצובישי לתובעת לגבי אופן קרות התאונה (ת/1) וכן הגישה את תמונות רכב התובעת לאחר התאונה ואשר צולמו על ידי השמאי מטעמה (ת/2).

3.מטעם הנתבעים העיד הנתבע 1 ואשר אישר שאכן המשאית והמיצובישי עמדו בחניון כפי שתואר על ידי נהגת המיצובישי. לטענתו המשאית אכן נסעה לאחור והבחין במצלמת הרוורס המותקנת במשאית שגם רכב המיצובישי נסע לאחור. מיד לאחר מכן נעצר אך רכב המיצובישי המשיך בנסיעה לאחור ופגע במשאית (פרוט' עמ' 3 ש' 24 – 27). הנתבע 1 הוסיף כי באותו היום עמדת היציאה של החניון היתה פנויה וניתן היה לצאת מהחניון דרכה (פרוט' עמ' 4 ש' 5 – 6). כמו כן, המיצובישי היה עם חלקו הקדמי לכיוון הכניסה לחניון, היינו נעמד בניגוד לכיוון הנסיעה המותר בחניון. המיצובישי נסע לאחור בעקבות כך שהמיצובישי חסם את המעבר למשאית אחרת שנכנסה לחניון (פרוט' עמ' 4 ש' 30). הנתבעים הגישו טפסי ההודעה על אופן קרות התאונה שנמסרו למעסיק של הנתבע 1 (נ/1 ו- נ/2), וכן שרטוט למקום ולאופן קרות התאונה (נ/3).

4.בשלב הסיכומים התובעת טענה שיש לקבל את התביעה במלואה. לטענתה העובדה שהבעל לא הובא להעיד לא צריכה לפעול לחובתה של התובעת. מאחר והבעל הוא בן זוגה של נהגת המיצובישי הרי גם אם היה מגיע לבית המשפט ומעיד, עדותו ועדות אשתו ייראו ממילא כעדות אחת ולכן אין טעם בהגעתו לבית המשפט. מקום שאין טעם בהגעתו לבית המשפט כי ממילא עדותו תיבלע בעדות אשתו הרי שלא ניתן לזקוף לחובת התובעת את עובדת אי הבאתו לבית המשפט לשמיעת עדותו. התובעת הפנתה להוראות סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א – 1971 וכן ל- ע"א 761/79 פינקל נ' הדר חברה לביטוח בע"מ פ"ד לה (2) 48. כמו כן, התובעת טענה שהמשאית נסעה לאחור ללא אדם מכוון, ומכאן הרשלנות המוגברת בנהיגתו של הנתבע 1.

5.לעומת זאת, הנתבעים טענו שיש לדחות את התביעה במלואה. לטענתם אין חובה לקיומו של אדם מכוון בנסיעה לאחור בעת שבמשאית מותקנת מצלמת רוורס. כמו כן, רכב המיצובישי נעמד בניגוד לכיוון התנועה והפריע לתנועה והמשיך בנסיעה לאחור גם לאחר שהמשאית כבר נעמדה. לפיכך, האחריות המלאה לגרם התאונה מוטלת על נהגת המיצובישי. בכל מקרה העובדה שהתובעת לא דאגה להתייצבותו של עד מרכזי מטעמה, והוא בעלה של נהגת המיצובישי, פועלת לרעתה. כמו כן, הנתבעים טענו שפרק הזמן שחלף בין מועד התאונה לבין מועד הבדיקה של המיצובישי על ידי השמאי יש בו כדי לאיין את משקלה של חוות הדעת שהכין.

חובת הזהירות של נהג משאית בנסיעה לאחור

6.אין מחלוקת בין הצדדים כי הנתבע 1 נסע לאחור עם המשאית. קיימת מחלוקת באם נהגת המיצובישי נסעה גם היא לאחור. השאלה העובדתית באם נהגת המיצובישי נסעה לאחור או לא, תידון בנפרד בהמשך. בפרק הנוכחי אתמקד בחובת הזהירות המוטלת על הנתבע 1, בעת נסיעתו לאחור.

7.תקנה 45 לתקנות התעבורה תשכ"א – 1961 מורה כדלקמן :

"נוהג רכב לא יסיעו אחורנית אלא אם יש צורך בכך, ובמידת הצורך, ולאחר שנקט באמצעים הדרושים בנסיבות הקיימות כדי למנוע -

סיכון או פגיעה ;

הטרדה או הפרעה"

8.פסק הדין המנחה הדן בשאלת מהותם של אמצעי הזהירות שעל נהג לנקוט בהם בבצעו נסיעה לאחור וכן אופן פרשנותה של תקנה 45 הנ"ל הוא ד"נ 22/83 מדינת ישראל נ' חדריה פ"ד לח (2) 285. במקרה הנ"ל היה מדובר בנהג אוטובוס אשר בטרם עלה לאוטובוס הקיף אותו מכל צדדיו והציץ מתחתיו על מנת להבטיח שלא יווצר כל סיכון בעת הסעת הרכב. לאחר מכן נכנס לאוטובוס וכעבור פרק זמן קצר (דקה או שתיים כלשונו) נסע נסיעה לאחור ודרס ילדה בת 6 שנים וגרם למותה. ההערכה היא שהילדה עמדה ב-"שטח המת" ליד הדופן האחורי של האוטובוס שהנהג לא יכול לראותו ממקום מושבו באוטובוס. בית המשפט השלום הרשיעו בביצוע עבירה של גרם מוות ברשלנות. ערעורו לבית המשפט המחוזי נתקבל והוא זוכה. המדינה הגישה ערעור לבית המשפט העליון והערעור נדחה בדעת רוב בניגוד לדעת המיעוט שקבעה שיש להשאיר את ההרשעה על כנה. המדינה הגישה בקשה לדיון נוסף שנדון בהרכב מורחב של חמישה שופטים. בסופו של דבר נהג האוטובוס הורשע על ידי שופטי הרוב (כבוד הנשיא שמגר, כבוד השופטת בן פורת וכבוד השופט כהן) בניגוד לדעתם של כבוד השופטים בייסקי וגולדברג שישבו בערעור שעליו הוגשה הבקשה לדיון נוסף.

כבוד הנשיא שמגר הדגיש שסעיף 45 לתקנות התעבורה מורה שהנסיעה לאחור תיעשה "רק אם יש צורך לכך" ולאחר שהתעורר הצורך יש לעשותה "במידת הצורך" (עמ' 296 לפסה"ד). בהמשך נאמרו על ידו הדברים הבאים (עמ' 296 – 297) :

"נמצא, שיש בבדיקה הנזכרת משום נקיטת אמצעי זהירות, אך נותרה הקושיה, אם מתמצים בכך האמצעים הדרושים, כאמור בתקנה 45 הנ"ל.

לדעת באת כוחה המלומדת של המדינה, אין די בכך. אמצעי זהירות, אותו היא רואה כסביר, הינו העמדת אדם כמכוון, שיהיה כ"עיניים" לנהג לגבי ה-"שטח המת". נקיטת אמצעי זהירות זה תצמצם עוד יותר את סכנת הפגיעה במי שנכנס ל"שטח המת". נמצא על כן, שאמצעי אחרון זה יעיל יותר. מנגד ניצב השיקול המעשי, שהועלה, בין היתר, על ידי חברי הנכבד, השופט גולדברג, בערעור, שעליו נסב דיון נוסף זה :

'הרי יכולות להיות נסיבות שאין אדם בקרבת מקום, והאם במקרה כזה נדרש ממנו (מן הנהג – מ' ש') להמתין, עד שיגיע עובר אורח, שיהיה מוכן לקבל על עצמו תפקיד זה ? ואפילו נמצאים אנשים בסביבה, יש שלא בנקל יוכל למצוא 'מתנדב' אשר כזה, והאם יהיה זה מוצדק בכל מקרה כזה לחייב את הנהג שלא לזוז ממקומו ולא לצאת לעבודתו, אף על פי שבדק לפני עלייתו לאוטובוס ומצא כי 'השטח המת' שמאחוריו ריק מאדם?'

הנני סבור, כי הפטור הכללי מן החובה להציב אדם שיכוון את הנהג, העלול להשתמע מן הדברים שצוטטו לעיל, אינו יכול לדור בכפיפה אחת עם האמור בתקנה 45 ועם חובת הזהירות, אשר קמה אף בלי קשר לחיקוק המפורש בשל עצם מהותו של המעשה הנעשה על ידי הנהג. לעניין זה יש לבחון כל מקרה לאור מהותו ונסיבותיו, וכדי להציב קצוות קיצוניים זה מול זה ניתן לומר, שאינו דומה מי שמסיע תלת אופן לאחור למי שמזיז באופן כזה משאית – מכולה או אוטובוס."

(ההדגשה לא במקור)