דן נ' אשור

פסק דין

התביעה

בפניי מונחת תביעה כספית ע"ס 122,513 ₪ שעניינה של הסכם הלוואה שנחתם בין התובע לנתבע, כאשר, לפי הנטען, לא עמד הנתבע בהתחייבותו להחזרת סכום ההלוואה לתובע, חרף הצגת דרישות תשלום מטעמו.

התביעה הוגשה בסדר דין מקוצר והועברה להליך של סדר דין רגיל, לאחר שניתנה לנתבע רשות להתגונן, בהסכמה, וזאת בהתאם להחלטתה של כבוד הרשמת ג'מילה ג'בארין-כליפה מיום 19.06.2008. משניתנה לנתבע רשות להתגונן הגישו הצדדים את עדויותיהם הראשיות בתצהירים, עליהם נחקרו בדיונים שהתקיימו בפניי.

הצדדים לתביעה והעובדות העומדות בבסיסה

שחף דן (להלן: "שחף" או "התובע") התקשר עם אשור חנן (להלן: "אשור" או "חנן") בהסכם להלוואת סכום כספי בשקלים השווה ל- 25,000 $ (להלן: "ההלוואה"). לפי המוסכם, העביר התובע בתאריך 01.02.2006 לידיו של הנתבע את הסך של 25,000 $ אשר מהווים 116,600 ₪, בהתאם לשער מטבע יציג (דולר ארה"ב) לאותו מועד לפי פרסומי בנק ישראל (4.664), כפי שעולה מאישור ביצוע ההעברה הכספית (נספח א' לכתב התביעה).

הנתבע אישר את קבלת הסכום בתאריך 16.06.2006 ואף חתם על הסכם המאשר את קבלת הסכום והתחייב, במסגרתו, להחזרת סכום ההלוואה לתובע עד לחודש ינואר 2007. הסכם זה נעשה בכתב יד בו נרשמו הדברים הבאים "אני חנן אשור קיבלתי הלוואה של 25,000 $ משחף דן בינואר 2006. מתחייב להחזיר את כל הסכום בינואר 2007". (להלן: "ההסכם" או "כתב ההתחייבות"). משלא הוחזר סכום זה כמתחייב מההסכם, הוגשה תביעה זו.

אי-לכך, עותר התובע לחיוב הנתבע בסכום ההלוואה המקורי (בסך 116,600 ₪) בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מרביים בהתאם להוראות חוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א- 1961 ותקנות פסיקת ריבית והצמדה (קביעת שיעור הריבית ודרך חישובה), תשס"ג- 2003, עד למועד התשלום בפועל, המחושבים על ידו בסך 122,513 ₪ נכון למועד הגשת התביעה.

אוסיף ואציין, כי בין הצדדים קיימת מערכת יחסים מקבילה, במסגרתה הוקם עסק משותף לשני הצדדים בשם "החווה בנהלל- קפה", לעריכת וקיום אירועים שונים, החל משנת 2006 (להלן: "העסק המשותף") והרשום ברשויות המס על שמם של "שחף וחנן" כעוסק מורשה.

גרסת התובע וטענותיו

נטען בתביעה, כי ההלוואה נשוא התביעה הינה, הלוואה אישית , עצמאית, נפרדת, שניתנה על-ידי התובע לנתבע, והאחרון תחייב להחזירה לאחר שהיא הועברה לחשבונו האישי באמצעות ביצוע "העברה בנקאית".

מתצהיר עדותו הראשית, טוען התובע כי בין הצדדים שררה מערכת יחסים כעין משפחתית רבת שנים, במסגרתה הנתבע אומץ על-יד הוריו של התובע והיה כבן בית ושימש לתובע כאח גדול, דבר שהיווה מקור ובסיס לאמון הרב שרכש התובע לנתבע בכלל ולמתן ההלוואה נשוא התביעה בפרט. לשיטתו, הדבר אף מצא את ביטויו בתצהיר הנתבע עצמו.

לשיטת התובע, הנתבע הודה בחקירתו במסגרת הדיון בבקשה למתן רשות להתגונן בעצם ביצועה של העברת ההלוואה לחשבונו הפרטי, כאמור בחקירתו בפרוטוקול הדיון מיום 19.06.2008 (עמוד 2 שורות 32-33 ועמוד 3, שורות 1-3).

לעניין העסק המשותף, נטען כי כל הטענות המועלות על ידי הנתבע בהקשר זה, לפיהן הוא מנסה לקשור את ענייני העסק המשותף להלוואה האישית שניתנה, אינן רלוונטיות כלל ועיקר לתובענה נשוא הדיון כאן, מאחר ולעניין העסק המשותף קיימים הסכמים אשר נערכו בנפרד ובמנותק מנושא ההלוואה האישית.

עוד נטען, כי מדובר בהתחייבות אישית של התובע, כאשר לא נטען ולא צוין במסגרת כתב ההתחייבות, כי ההלוואה הייתה בעלת קשר ו/או זיקה לעסק המשותף, וכל ניסיון לייחס להתחייבות זו מימד של השקעה בעסק המשותף או הלוואה לעסק המשותף, כטענת הנתבע, דינה להידחות.

בנוסף נטען, כי ניסיונו של הנתבע לטעון להחזר ההלוואה שניתנה לטובת העסק באמצעות הוצאות שהוציא לטובת העסק המשותף דינה להיכשל, באשר התחייבותו של הנתבע להחזר ההלוואה, הינה מאוחרת לביצוע ההוצאות שנטען כי הוציאו ע"י הנתבע לטובת העסק המשותף, בסך 178,386 ₪, בשים לב לכך שההשקעה העסקית לא זכתה לכל זכר בכתב ההתחייבות.

באשר לאופן החזרת ההלוואה, נטען כי הנתבע התחייב כלפי לתובע להשבת ההלוואה בחודש ינואר 2007, לאחר שיתקבלו לידיו של הנתבע כספים מקרן הפנסיה משירות בתי הסוהר (להלן: "תשלומי קרן הפנסיה").

גרסת הנתבע וטענותיו

לשיטת הנתבע, כפי שעולה מתצהיר עדותו הראשית, מדובר בכספים שמהווים השקעה בעסק המשותף בין הצדדים. הנתבע מכחיש בתוקף את טענת התובע, כי ההלוואה הינה בעלת אופי אישי וכי הובטח שפירעונה יהיה מתשלומי קרן הפנסיה.

לדידו, מדובר במעין הלוואה שניתנה לטובת כינון ויסוד השותפות בעסק, שהייתה אמורה להיפרע רק כאשר השותפות תתחיל לשאת רווחים. לשיטתו, יחסיהם של הצדדים לפי השותפות היו בשיעורים של 75% לתובע ו- 25% לנתבע. הנתבע פירט בהרחבה את ההשקעות הכספיות שלו בעסק המשותף, ההלוואות שנתן לתובע, תשלומי דמי שכירות ותשלום הוצאות לסגירת החשבון המשותף של העסק, המסתכמים לטענתו בסך של 178,386 ₪, סכום שלשיטת הנתבע, חב לו התובע. לגרסתו, הכסף שהופקד בחשבונו, הוחזר לשותפות בדמות של מימון התשלומים המנויים והמאוזכרים לעיל.