פסק דין
בפניי ערעורה של ב"כ המערערת על חיובה בהוצאות אישות לטובת אוצר המדינה, בגין היעדרותה מדיון.
עובדות המקרה בתמצית
ביום 02.04.13 בשעה 11:30 התקיים דיון בפני כב' הרשמת חופית גרשון – יזרעאלי לצורך גביית עדות מוקדמת של התובע - עובד זר שהוחזק במתקן משמורת והובא באופן מיוחד לדיון באמצעות שירות בתי הסוהר לצורך גביית עדות מוקדמת. לצורך הדיון הנ"ל, הזמין ביה"ד מתורגמנית לשפה הצרפתית.
מבדיקת התיק האלקטרוני הסתבר כי ביום הדיון הוגשה בקשה מטעם ב"כ התובע, לפיה הזמנתו של התובע לא התקבלה ולכן מבוקש לדחות את הדיון.
לאור האמור לעיל, הורתה כב' הרשמת למזכירות לזמן את ב"כ התובע טלפונית באופן מיידי.
אלא, שבשעה 12:20, בהיעדר התייצבות מטעם ב"כ התובע, ולאור העובדה כי היה צריך להחזיר את התובע למתקן המשמורת "סהרונים", שבנגב, ניתנה החלטת כב' הרשמת, לפיה תיתן ב"כ התובע בתוך 48 שעות טעם מדוע, לאור היעדרותה מהדיון, לא תחוייב בהוצאות אישיות לטובת אוצר המדינה, וזאת בשים לב לכך, שנעדרה מהדיון חרף העובדה שלא ניתנה החלטה בבקשת הדחייה שהגישה.
ביום 07.04.13 הגישה ב"כ התובע הודעת הבהרה, ובה טענה כי בבוקרו של הדיון, בשעה 09:13 היא התקשרה למתקן המשמורת בו הוחזק מרשה על מנת לוודא כי הוא עושה דרכו לבית הדין וכי נאמר לה כי התובע נמצא במתקן ולא הוצא ממנו.
לפיכך, היא החלה לעשות את דרכה לבית הדין, ובמקביל הורתה למשרדה להגיש לבית הדין בקשה לדחיית מועד הדיון. לטענתה, בין לבין לאחר שיגור ההודעה, לא ניתן היה ליצור קשר עם ב"כ התובע בשל בעיית קליטה סלולארית לה לא היתה מודעת משמכשיר הטלפון הנייד מונח היה בתיקה מבלי משים, עת נמצאה בבית אמה, שהנה קשישה במצב סיעודי קשה ביותר. לפיכך, ההודעה הטלפונית בדבר הצורך המיידי להתייצב בבית הדין, שהתקבלה לדבריה בשעה 11:20 או בסמוך לכך במשרדה, הגיעה לידיעתה רק בשעה 13:00.
עוד באותו יום, ניתנה החלטת כב' הרשמת, לפיה אין בהודעתה של ב"כ התובע הסברים מניחים את הדעת למחדלה, ולפיכך, לאור העובדה, שבית הדין פינה זמן מיוחד לשמיעת העדות המוקדמת, הורה על הבאתו של התובע ואף הזמין מתורגמנית, נגרמו למדינה הוצאות ניכרות, שלא לצורך, ועל כן חויבה באת כוח התובע בהוצאות אישיות בסך של 2,000 ₪.
על החלטה זו נסוב הערעור שבפניי.
דיון והכרעה
לאחר ששקלתי את טענות המערערת, החלטתי לקבל את הערעור בחלקו, באופן שהחיוב בהוצאות יוקטן, והכל מן הנימוקים שלהלן.
כידוע, הסמכות לחייב את עורך הדין, המופיע בבית המשפט מטעם שולחו, בהוצאות אישיות הינה סמכות "טבועה", הנובעת מהצורך כי בית המשפט ינהל את הדיון באורח תקין ויעיל.
ככזו, נקבע כי על השימוש בה להיעשות בנסיבות מיוחדות בלבד, תוך נקיטת זהירות ומתינות (ראו ע"א 6185/00 חנא נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(1) 366, 377-380 (2001)).
אקדים ואציין, כי בדומה לכב' הרשמת, אף אני מצאתי את הסבריה של ב"כ התובע כלא מספקים. לטעמי, אין כל הסבר מדוע שינתה המערערת את מסלולה, ובמקום להגיע לבית הדין, אליו, כדבריה, פניה היו מועדות, החליטה להגיע לבית אמה והסתפקה בכך שהוגשה מטעמה בקשה לדחייה.
למותר לציין, כי אין ולא היה בעצם הגשת הבקשה כדי לפטור את המערערת מלהתייצב לדיון, גם בסוברה באותה עת כי מרשה לא הובא לשם. כל עוד לא ניתנה החלטה בבקשה, לא היתה המערערת רשאית לעשות דין לעצמה ולצאת מנקודת הנחה כי בית הדין ייעתר לבקשתה.
אומנם, ההודעה שקיבלה, לדבריה, ממתקן המשמורת בבוקר, גרמה לה להבין כי מרשה לא יובא לבית הדין, אך מן הראוי היה, שתתייצב בפני כב' הרשמת ותודיע לה על כך באופן אישי, במיוחד אם, כדבריה, כבר היתה ממילא בדרכה לבית הדין.
כמובן, שלו פעלה המערערת כמצופה ממנה, היתה מגלה כי מרשה ממתין לה בבית הדין, והכל היה בא על מקומו בשלום.
יחד עם זאת, סבורני כי בנסיבות המקרה, ומבדיקת מקרים דומים בהם חוייבו עורכי דין בהוצאות אישיות, ולאור נסיבותיה האישיות של המערערת (אשר לא הובאו לידיעת הרשמת, וחבל שכך); ולבסוף לאור העובדה שבסופו של דבר, התביעה נמחקה לאור אי יכולתו של התובע לשלם את האגרה, מן הראוי להעמיד את סכום ההוצאות על סך של 500 ₪, וכך אני מורה.