החלטה
לאחר שעיינתי בבקשה מהיום להגשת ראיה חדשה (חוו"ד מודד) ובתצהיר התומך, דינה להידחות אף בלא צורך בתגובה, מפאת שיהוי ניכר שלאורו תסורבל ההתדיינות באופן לא מידתי, ולאור היות הבקשה בשלב בו הוגשה מקצה שיפורים שלא מן הראוי להיעתר לו בפן ההגינות הדיונית. משלא נדרשה תגובה, לא אעשה צו להוצאות.
1. התביעה נוגעת לאירוע של שפיכת ערימות עפר במקרקעין של התובעים. הבקשה היא להגיש חוו"ד מודד שבהסתמך על תצלומי אוויר מ 2008 שהוזמנו על ידו – ממחישה שהיו ערימות עפר עוד לפני שהנתבעת 2 החלה עבודתה בפרויקט. לפיכך "חלקה" בשפיכת ערימות העפר, בהשוואה לצילומים מאוחרים, יכול שיתייחס רק ל 75% בקירוב, מכלל שטח הערימות הטעונות פינוי שהונחו בחלקתם של התובעים.
לפי הנטען לעת הביקור במקום עם מומחה ביהמ"ש (השמאי וולקן) חשד מהנדס מטעם הנתבעת 2 על פי מראית הערימות, שחלקן "ישנות יותר", ומקורן לא בפרויקט. לכן פנה למודד (לא מצוין מתי) והאחרון הזמין צילומי אויר. משאלו הוגשו, פנתה הנתבעת 2 למודד שיכין חוות דעתו, וזו צורפה לבקשה. האיחור הניכר נומק בעומס שהיה מוטל על כתפי אותו מהנדס מטעם הנתבעת 2, וכן בצורך להזמין צילומי אויר. בבקשה נטען שלמרות שתם שלב קדם המשפט – האיחור בבקשה לא יוליך לסרבול ההליך, והראיה החדשה רלבנטית.
ב"כ הנתבעת 2 מציין כי הוא מניח שיתר הנתבעים יסכימו לקבלת הבקשה. לכך נכון אף אני להסכים כהנחה שלצורך הדיון.
2. אלא שאין ממש בטענה כאילו לא יסורבל הדיון, ומוטיב אלמלא נטענה טענה תמוהה זו. בקדם המשפט המסכם מיום 27.6.13 (ובהחלטת המשך בה שוריין מועד נפרד לחקירת מומחה ביהמ"ש), לאחר שהונחו בפני ביהמ"ש ראיות הצדדים וחוו"ד השמאי המומחה מטעם ביהמ"ש, שוריינו בטווח זמן ממשי מראש ביומן לא פחות מ 4 מועדי הוכחות: שניים במאי, אחד ביוני ואחד ביולי שנה זו. זאת בשים לב לכמות הנחקרים וכמות החוקרים, כאשר צוין מראש אלו עדים יש לזמן לאיזו ישיבה וניתנו הנחיות למניעת ירידה לטמיון של ישיבות ששוריינו.
3. קבלת הבקשה להגשת ראיה חדשה בשלב דיוני זה כרוכה בפועל בפתיחת התיק, וסרבול ניכר בתיק מסורבל דיו. וכרוכה בה אף הכשרת התנהלות דיונית שאינה מקובלת עלי.
4. ביחס לסרבול - כפי שמצוין בבקשה עצמה כרוכה היא מן הסתם במתן אפשרות מקבילה לתובעים להגיש חוו"ד מטעמם או לעדכנה. ושמא יש לאפשר לתובעים התייחסות משלימה שלהם בתצהירים. מאז מועד הביקור במקום באפריל 2013 חלפו "רק" 10 חודש. רק עתה הוכנה אותה חוו"ד, ולא ברור מדוע צריך שייגרע חלקם של התובעים ביחס למועדי ההכנה של חוו"ד נגדית. כאשר ראיות התובעים אמורות להישמע ב 8.5.14. אפילו אם אתייחס לאפשרות שהעלה ב"כ הנתבעת 2 כאלו ניתן יהא לקבל התייחסות משלימה לעת הדיון, האם העומס הוא רק מנת חלקו של המצהיר מטעם הנתבעת 2? מדוע שאכפה על התובעים להכין חוו"ד נגדית בלו"ז של חודשיים בקירוב, כאשר הנתבעת 2 נטלה לה זמנה מהלך 10 חודש? זה הלו"ז שיעמוד לרשות התובעים, ואף פחות מכך היה עומד לרשותם, לאור מועד הצפת הבקשה, היינו פחות מחודשיים, לו נדרשתי עוד לתגובה וזכות תשובה במועדים הקבועים בתקנות.
ואם לא תהא חווה"ד הנגדית מוכנה לעת ישיבת ההוכחות הראשונה (למעשה הצפי הראלי הנו שלא תהא מוכנה כנראה אף לקראת השניה) כיצד בדיוק אמורים התובעים או מי מטעמם לתן התייחסות משלימה לעת שמיעת הראיות? האם הכוונה להתייחסות על פי ראיות הצד השני, שלא ניתנה הזדמנות של ממש להפריכן? ומה אם רחמנא לצלן יהא צורך במינוי מומחה עזר מטעם ביהמ"ש בתחום המדידה או פענוח תצלומי אויר?
הרי כל זאת היה אמור להיות לא רק לפני מועדי השמיעה אלא לפני שיכין השמאי מטעם ביהמ"ש את חוות דעתו. במלים אחרות – בפועל כרוכה בבקשה פתיחת התיק , וככל הנראה דחיית ישיבות שנקבעו משכבר תוך קביעת זמן שמיעה בכפל.
5. לדין החל על מחדלים דיוניים דוגמת אלה בענייננו בשלב מתקדם של התיק, התייחסתי בת.א. (חי') 17805-01-09 א. אור פרוייקטים נ' אלמקייס, באלו המלים:
"התייחסות למחדלים דיוניים הגורמים לסרבול הליך אינה יכולה להיות אחידה והנה פרי של שקלול זכויות בעל הדין שחדל לבירור האמת, לעומת זכויות הצד השני והציבור כולו להליך יעיל. יש לתן הזדמנות הוגנת לבעלי הדין לזמן עדים רלבנטים אך הזדמנות הוגנת (שניתנה ולא נוצלה) אין משמעה הפקרות דיונית, והוצאות אינן מזור לכל. לעתים ניתן לרפא מחדל בדמות הוצאות לצד השני או לאוצר המדינה או לשניהם, ולעתים יש לשים קו גבול ולומר לא עוד. בשלב דיוני זה כבר נוטה המטוטלת לכיוון העדפת זכות התובעת לסיום התיק. יומן ביהמ"ש אינו תוכנית כבקשתך כאשר מועדים נקבעים בטווח זמן ניכר מראש. אין להיערך לתיק לקראת הדיון בשל שינוי ייצוג ואין להעמיד ביהמ"ש והצד השני בפני עובדה מוגמרת בענין זה. גם שינוי יצוג והיערכות דיונית הולמת הנן זכויות דיוניות חשובות אמנם, אך כאלה שיש לממש גם בשים לב לזכויות הצד השני המבקש לקדם תביעתו, ויומן ביהמ"ש. כאמור לא תמיד כל מחדל דיוני ניתן לרפא בדמות הוצאות – גם אם המשמעות הדיונית קשה מבחינת בעל הדין. בפרט כשהגיע התיק לשלב מתקדם (ראה למשל: ע"א 8593/05 בית עדה עידן נ' עירית קרית אונו (פסק דין מ 20.1.08 של השופט גרוניס – כתארו אז; רע"א 7709/06 עירית הרצליה נ' בר מסעדות (פס"ד מיום 29.10.06)); רע"א 6146/10 יוגב אלפסי נ' שירותי בריאות כללית (החלטה מ 15.9.10); ע"א 3725/04 מערוף דיבה נ' יוסף עדווין (פס"ד מ 31.8.06). יש לזכור שיש גם צד שני, שאינו אמור להמתין לבלי גבול כדי לאפשר לבעל ריבו עוד ועוד הזדמנויות לתקן מחדליו, כאשר כל "הזדמנות" כזו שמבקשים בדקה התשעים משמעה דחיה לזמן ממשי. ויש להתחשב גם בהשלכת הרוחב על כלל ציבור המתדיינים כאשר תיקים שהיו אמורים להסתיים בישיבה אחת תופסים עוד ישיבות הוכחות ביומן, ולקראת אותן ישיבות שוב מבוקש לדחותן כך שגם זמן השמיעה הנוסף ששוריין יורד לטמיון.
תפיסת זמן שמיעה בכפל (להבדיל מתיקים שנקבעו מראש לכמה ישיבות או שלא היה סיפק לשמוע כל העדים) בא על חשבון מתדיינים בתיקים אחרים הממתינים למועד פנוי מוקדם ככל הניתן. "
אף בענייננו מדובר על "הדקה התשעים", בשים לב לצורך של הצד השני להיערך מבחינת הכנת חוו"ד נגדית, צורך עליו היה למד לראשונה פחות מחודשיים לפני מועד השמיעה אלו התקבלה הבקשה לאחר מיצוי זכות תשובה ותגובה. יש סבה מדוע קובעת תק' 129 לתקנות סדר הדין האזרחי שחוו"ד יש להגיש יחד עם תצהירים (זולת אם נתן ביהמ"ש הוראה אחרת).
6. כך באשר לסרבול ופתיחת התיק בשלב מתקדם. וביחס להתנהלות הדיונית - חווה"ד של מומחה ביהמ"ש ניתנה במאי 2013 והביקור במקום היה באפריל 2013.
אם במהלך הביקור נוכח מר הייתם חורי , מהנדס הנתבעת 2 , כי יש נקודה חשודה הטעונה בדיקה ביחס לערימות העפר שבשטח, שלאורה נדרשו צילומי אויר, לא ברור מדוע לא התבקש מבעוד מועד, במהלך הביקור עצמו או מעט לאחר מכן, לעכב חוות דעתו של השמאי המומחה מטעם ביהמ"ש. ההתנהלות הראויה היתה להציף הבקשה באופן גלוי שמא לפנות בזריזות לקבלת הנחיות מביהמ"ש, ולבקש לעכב את חוו"ד מומחה ביהמ"ש עד לקבלת צילומי אוויר וחוו"ד מומחה במידת הצורך. הדבר היה מונע הסרבול הדיוני בשלב מתקדם, גם במחיר של עיכוב שלב קדם המשפט שיכול, אף סביר, שקביל הוא דיונית, בשלב מוקדם יחסית.
אך הנקודה כעת שזו גם ההתנהלות הדיונית הראויה. הנתבעת 2 פונה בבקשה זו ורוממות עיוות הדין בפיה, כאשר מצילומי האויר עולה (לשיטתה) ממצא לפיו 25% מערימות העפר בקירוב כבר הונחו במקום עובר לכניסתה לפרויקט. ומה אם היה עולה ממצא הפוך? האם אז היו נחשפים לו התובעים וביהמ"ש? מחשה הנתבעת 2, ואינה מבקשת לעכב במועד את חוו"ד מומחה ביהמ"ש, לא בתכוף לאחר הביקור במקום, ואף לא לאחר מכן בשלב קדם המשפט המסכם, ובטרם שוריין זמן שמיעה יקר. ממתינה היא על מנת לבדוק מה יעלו צילומי האויר. אם יהיו ממצאים אלה לטובתה – תגיש הבקשה ותיידע בדבר קיום צילומי האויר ומה נובע מהם לשיטתה. ואם יהיו הממצאים אחרים? אמנם צד בפירוש לא חייב לעמול על מנת לסייע ליריבו בהוכחת תביעתו. אולם משעה שהתעוררה הנתבעת 2 בשלב דיוני מאוחר והצורך בבדיקת הסוגיה התחוור לה רק לעת הביקור במקום – כך בדיוק היה צריך לנהוג: לבקש לעכב את חווה"ד של מומחה ביהמ"ש כדי לאפשר בדיקת הסוגיה, תהא אשר תהא תוצאת הבדיקה, גם אם בבקשה לעיכוב כזה כרוך מן הסתם ביידוע של הצד השני, שמן הסתם יבקש לקבל לידיו צילומי האויר וילמד מה שניתן להסיק מהם (יש לציין כי צילומי האויר אינם נהנים מחסיון של חומר שהוכן לקראת משפט, שכן מדובר כאמור בצילומים קיימים שהוזמנו, ולא בצילומים שנערכו לצורך חווה"ד). והרי לכל היותר לא היה עניינה של הנתבעת 2 ניזוק, אלא היתה היא עומדת באותה עמדה דיונית עם ראיה לא מועילה ולא מזיקה שנודעה לצד השני. אך גם אם אניח שהיה טמון סיכון טקטי כלשהו בהצפת הבקשה במועד, כשלא ידוע מה תהא תוצאת הבירור, כך היה צריך לנהוג בנסיבות.
בנסיבות אלה יש בקבלת הבקשה בשלב זה משום מקצה שיפורים שאינו נחזה כהוגן מבחינת התובעים.
התצהיר התומך בבקשה נותן מענה (גם הוא לא מספק) לשאלה מדוע חל שיהוי בהכנת חווה"ד של המודד, אך אינו נותן מענה לסוגיה זו של ההתנהלות הדיונית מצד הנתבעת 2. היה עליה ליידע בא כוחה מבעוד מועד, כדי שיציף הלה הבקשה מבעוד מועד, ולא בדיעבד בסמיכות דיונית למועד השמיעה הראשון.
7. ועל הכל יש להוסיף שאף לשיטת הנתבעת 2 אין מדובר בראיה המטה הכף לטובתה כ"קלף מנצח" בהליך שיש בו כשלעצמו כדי לדחות התביעה מעיקרא; אלא לכל היותר, אם תתקבל עמדתה, יש בה כדי להקטין התביעה ברבע בקירוב (אזכיר שלכל צד טענות ביחס לחבות , אף במנותק מראיה זו). בענין זה אין לנתבעת 2 אלא להלין על עצמה. תקנה 149(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת כזכור שלא ידון ביהמ"ש בשום בקשה שבעל דין יכול היה להביאה בשלב קדם המשפט זולת אם ראה לעשות כן מטעמים מיוחדים שיירשמו, וכאשר דרוש הדבר למניעת עיוות דין. כאשר משקללים נפקות הראיה הנטענת, מול עוצמת המחדל והסרבול הכרוך בקבלת הבקשה בשלב זה, וההגינות הדיונית, הרי מדובר במקרה שבו צריך שיחול הכלל שמציבה התקנה, ולא החריג שבסופה. ויתר הנתבעים ממילא לא רשאים אף הם להנות מפרי עמלה המאוחר של נתבעת 2 כאשר הם עצמם לא עוררו בקשה מעין זו עד היום. לכל הפחות יש לומר שזו אינה תוצאה שמקוממת תחושת ההגינות הדיונית.