דחיית תחילתו של מרוץ ההתיישנות לגבי גילויו של הקשר הסיבתי בין התנהגותה של חיפה כימיקלים ובין מחלת הסרטן שהתגלתה בגופו של המשיב

הרקע לבקשה:

בפני בקשת המבקשת לסילוק על הסף מחמת התיישנות ו/או שיהוי בלתי סביר של תביעת התובע 1, מקס אבנר, יליד 27.12.1932 (להלן: "המשיב"). המשיב טוען במסגרת תביעתו כנגד המבקשת (ת.א. 683/04) כי עבד במפעל המבקשת בתפקידים שונים משנת 1968 ועד לשנת 1999. לטענת המשיב, במהלך עבודתו, בשנת 1974, עת עבד כמנהל במתקן פרילינג במפעל וקיבל דיווח על תקלה בתהליך הייצור במתקן, עלה על המכסה העליון של המתקן באמצעות מדרגות מתכת קבועות שיועדו לצורך עלייה על המתקן ובעת שעמד על מכסה המיכל לשם תיקון התקלה, פרץ לפתע מתוך החלק העליון של המתקן נתז לוהט של חנקן אשלגן שהיה במיכל ונחת על נעל רגל שמאל של המשיב. לטענתו, החומר איכל מיד את עור הנעל והגיע לכף רגלו השמאלית, תוך שהוא גורם לכוויה תרמו-כימית קשה בכף הרגל (להלן: "התאונה"). המשיב הורד מהמיכל והובהל לטיפול רפואי במחלקת תאונות במרפאת לין בחיפה, שם קיבל טיפול ראשוני בכוויה. לאחר שהפצע החלים, חזר המשיב לעבודתו במפעל.

על פי המתואר בכתב התביעה, בשנת 1999 החל המשיב לסבול מכאבים בכף רגל שמאל באזור הצלקת שנותרה מהכוויה שנגרמה לו בתאונה ולאחר בדיקות וטיפולים רבים, בתחילת שנת 2000, התברר שמדובר בנגע ממאיר מסוג SCC, סרטן עור פולשני מתאים שטוחים, שהחל להתפשט מאזור הצלקת בכף רגל שמאל, שם נכווה המשיב בתאונה. לאחר שהסרטן התפשט ברגל כלפי מעלה עבר המשיב ניתוח שבו נכרתה רגלו השמאלית החל מתחת לברך כלפי מטה. המשיב טוען בכתב התביעה כי הוא סובל עד היום מכאבים קשים המתגברים ומציקים בהליכה, ירידה ועליה בשיפוע ובמדרגות וכדומה וכי מומו מגביל אותו בפעילות יום יומית והוא נזקק לעזרת אחרים.

בתביעתו כנגד המבקשת טוען המשיב כי התאונה אירעה עקב רשלנות המבקשת ו/או עובדיה ו/או הפרת חובה חקוקה מצד המבקשת וכי כתוצאה מהתאונה והשלכותיה חלה במחלת הסרטן שבגינה נכרתה רגלו השמאלית. על כן, טוען המשיב במסגרת תביעתו כנגד המבקשת כי המבקשת נושאת במלוא האחריות לנזקים שנגרמו לו וייגרמו לו עקב מחלת הסרטן שבה חלה והשלכותיה.

טענות הצדדים לעניין הבקשה לדחיית התביעה מחמת התיישנות ו/או שיהוי:

המבקשת טוענת כי מרוץ תקופת ההתיישנות החל במועד התאונה, שנת 1974. לטענת המבקשת, המשיב ידע על הקשר שבין הנזק לבין מעשה הרשלנות הנטען החל ממועד התאונה, שנת 1974, מאחר שכל העובדות המהוות את עילת התביעה היו ידועות לו בשנת 1974.

לטענת המבקשת, ענייננו במקרה שבו בשנת 1974 התגלה נזק ראשוני ולאחר מספר שנים היקפו של הנזק השתנה והוא החמיר ולכן משנתגלה נזק פיסי כלשהו, מתחילה תקופת ההתיישנות לרוץ, גם אם לאחר מכן התרחב ההיקף הפיסי של אותו נזק. הנזק שנגרם על ידי המזיק נתפס כיחידה אחת שמיוחסת אל המועד שבו אירע או התגלה הנזק. המבקשת טוענת כי הנזק הראשוני שנגרם למשיב אינו "נזק של מה בכך", אלא נזק שבגינו אדם סביר ובר דעת היה בא בנסיבות העניין בתלונה עליו והיה מגיש בגינו תביעה. רק מקום בו הנזק מזערי או נזק של מה בכך ניתן יהיה לדחות את מועד תחילתה של תקופת ההתיישנות ובמקרה זה הנזק שהתגלה בשנת 1974, כפי שנטען בכתב התביעה ובחוות הדעת של מומחי המשיב, היה נזק חמור ביותר ועל קיומו נודע למשיב ביום האירוע. העובדה כי בשנת 1999 אובחנה מחלת הסרטן כהחמרה או התפתחות הדרגתית של הכוויה ממנה סבל המשיב, אין בה כדי לדחות או לפתוח מחדש את מרוץ תקופת ההתיישנות שהסתיימה בשנת 1981. לטענת המבקשת, סעיף 8 לחוק ההתיישנות איננו רלוונטי לעניין זה.

לחילופין טוענת המבקשת כי תביעתו של המשיב לוקה בשיהוי מאחר שיש בשיהוי של המשיב משום ביטוי לויתור על זכות, זאת לאור העובדה שהמשיב חיכה 4 שנים לאחר פרוץ מחלת הסרטן כדי להגיש תביעתו ו-30 שנה אחרי מועד התאונה. לטענת המבקשת, המשיב לא פנה למבקשת ולו פעם אחת בנוגע לנזקיו הנטענים ולכן רשאית הייתה המבקשת להניח כי ויתר על תביעתו כלפיה. עוד טוענת המבקשת כי מצבה הורע עקב השיהוי מאחר שחלפו 30 שנים ממועד התאונה עד ליום הגשת התביעה ולכן המבקשת לא יכולה לברר טענתו של המשיב כי הנזק נגרם לו כתוצאה מחשיפה לחומרים שונים והיא תתקשה לאתר מסמכים, עדים ומידע הקשורים לבירורה של התביעה ולניהול הגנתה.

המשיב טוען כי לאורך כל שנות עבודתו לאחר שחזר לעבודה אחרי התאונה ועד לאבחון מחלת הסרטן בשנת 1999 לא נתגלו ברגלו ו/או בגופו סימנים מוקדמים כל שהם שיכלו לגרום למחשבה על התפתחות סרטן באזור הכוויה או באזור אחר בגופו.  עוד טוען הוא  לקשר סיבתי רפואי-מדעי בין התאונה שאירעה ב- 1974 לבין מחלת הסרטן שאובחנה ב- 1999.

לטענת המשיב, יש לדחות את טענת ההתיישנות ו/או השיהוי של המבקשת וזאת משום שאין בסיס לטענת המבקשת לפיה כבר בשנת 1974 ידע המשיב את כל העובדות המהוות את רכיבי עילת התביעה של תביעתו בגין מחלת הסרטן שאובחנה בשנת 1999. המשיב טוען כי עד שאובחנה לראשונה מחלת הסרטן בגופו לא היה בידיו כל ידע רפואי מדעי על הקשר הסיבתי בין הנזק המאוחר לבין אירוע הכוויה והאשם ולכן לא יכול היה בנסיבות העניין להעלות על דעתו שאירוע הכוויה יגרום לאחר עשרות שנים למחלת סרטן.

עוד טוען המשיב כי אין המדובר בהופעת מחלת הסרטן כהחמרה של הנזק הראשוני, כפי שמנסה המבקשת לטעון, אלא במחלת סרטן שאמנם קשורה בקשר סיבתי לאירוע התאונה, אך אין אפשרות לטעון שכבר ב- 1974 היו בידיעת המשיב כל הרכיבים הדרושים לעילת תביעה מושלמת ושלמה לגבי מחלת הסרטן.

המשיב טוען כי טענות המבקשת עומדות בסתירה להלכה הפסוקה ולפרשנות שניתנה על ידי ביהמ"ש העליון לפיהן אין מונים את תקופת ההתיישנות כל זמן שלא נתגלו לתובע כל הרכיבים של עילת התביעה, כולל רכיב הקשר הסיבתי בין הנזק המאוחר לאירוע התאונה. לטענת המשיב, במקרה זה רכיב הקשר הסיבתי נתגלה לכל המוקדם רק בשנת 1999 ולכן לא חלה התיישנות על תביעת המשיב שהוגשה בשנת 2004.

בנוסף, טוען המשיב כי קיומו של הקשר הסיבתי הרפואי מדעי בין מחלת הסרטן לאירוע התאונה נתגלה לו רק בשנת 2004 ולכן הוגשה תביעתו בשנת 2004 ללא כל שיהוי.

דיון:

בדוננו בשאלת התיישנותה של תביעה נזיקית יש ליתן את הדעת לשני הסדרים חוקיים: האחד, הסדר ההתיישנות המיוחד לתביעות לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה"), הקבוע בסעיף 89 לפקודה; והשני, הסדר ההתיישנות הכללי לפי חוק ההתיישנות, תשי"ח - 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות").

בענייננו, תבע המשיב את המבקשת בעוולת הרשלנות ובעוולת הפרת חובה חקוקה, אשר בשתיהן נזק הוא אחד מיסודות האחריות הנזיקית (סעיפים 36-35 ו-63 לפקודה). לפיכך חל לגביהן סעיף 89(2) לפקודה בלבד. ראה:

ע"א 7707/01 עליזה צורף נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית, תק-על 2005(4), 1733, עמ' 1736;

ע"א 831/80 זמיר נ' כימיקלים ופוספטים בע"מ, פ"ד לז(1) 122, 127-128;

ע"א 244/81 פתאל נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פ"ד לח(3), 673, 678 - 679;

ע"א 34/95 גבעון נ' ד"ר ברמה, פ"ד נ(4), 462, 467-468;

י' גלעד "התיישנות בנזיקין ומחלות סמויות", משפטים יד (תשמ"ה) 500, 503.

כאשר חל סעיף 89(2) לפקודה, יהא היום בו נולדה עילת התובענה - היום שבו ארע הנזק, ואולם מקום בו לא נתגלה הנזק ביום שארע, יחשב היום שבו נתגלה הנזק כיום שבו באה עילת התובענה לעולם. עם זאת, במקרים מן הסוג האחרון, בהם לא נתגלה הנזק ביום שארע, תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק (הוראת הסיפא לסעיף 89(2) לפקודה). מרוץ ההתיישנות יתקל אז בשני מחסומי זמן: אין להגיש תובענה בעבור שבע שנים מיום בו נגלה הנזק, ואין להגיש תובענה מסוג זה בעבור עשר שנים מיום אירוע הנזק - הכל לפי המוקדם יותר. ראה:

ע"א 1254/99 אבידור המאירי נ' הכשרת הישוב - חברה לביטוח, פ"ד נד(2), 535, עמ' 542-543.

לעומת זאת, סעיף 8 לחוק ההתיישנות אינו קובע מגבלה דומה, ולפיכך כאשר הוא חל ניתן להגיש את התביעה עד שבע שנים מיום הגילוי, גם אם חלפו עשר שנים ואף הרבה למעלה מכך מאז התרחשות הנזק נשוא התביעה. ראה:

ע"א 7707/01 הנ"ל, עמ' 1737.

את לשון סעיף 8 לחוק ההתיישנות, אשר כותרתו המתאימה לענייננו הינה: " התיישנות שלא מדעת", יש לקרוא בד בבד עם הוראת סעיף 6 לחוק ההתיישנות שזו לשונם:

" 6. תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה.