דחיית תביעת נזקי גוף קשים שנגרמו לתלמיד שטפס על צוק בשמורת הטבע "חוטם הכרמל" ונפל ממנו

1.         תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע 1 (להלן "התובע") , יליד 1989, כתוצאה מנפילה מצוק המצוי בשטחי שמורת הטבע "חוטם הכרמל". המחלוקת בין הצדדים מתמקדת, בשלב זה של ההליך, אך ורק בשאלת אחריותן של הנתבעות או מי מהן לנזק שאירע לתובע.

הרקע

2.         התובע הינו בנם של התובעים 2-3, ומתגורר במושב בית חנניה. מושב בית חנניה מצוי בשטחי המועצה האזורית חוף הכרמל, מדרום מערב לרכס הכרמל ובקרבת שמורת הטבע "חוטם הכרמל" (להלן "השמורה"). השמורה הוכרזה כשמורה על פי חוק גנים לאומיים, שמורות טבע, אתרים לאומיים ואתרי הנצחה, התשנ"ח -1998 בשנת 2003 (נ/3).

3.         ביום 28/3/06 החליטו התובע וחברו אסף קאופמן (להלן "אסף") לצאת לטייל בשעות אחר הצהריים. שניהם היו אותה עת תלמידי כיתה י"א. על פי עדותו של אסף, השניים לא תכננו את הטיול מראש ולא ארגנו או הכינו מאום לקראת הטיול. בשל קרבת המושב לשמורה בחרו השניים ללכת ברגל. מסלול ההליכה (כפי שיפורט להלן גם בית המשפט ערך ביקור במסלול), יוצא מהמושב, דרך השטחים החקלאיים לכיוון מזרח. השניים חצו את כביש 4 ולאחר מכן הגיעו עד למסילת הברזל. החברים חצו את מסילת הברזל והמשיכו בשטח טרשי משופע עד לגדר המקיפה את השמורה.

4.         הגדר ההיקפית הינה "גדר בקר" המורכבת מחוטי תיל ועמודים. לעדותו של אסף הם מצאו מקום שבו ניתן לחצות את הגדר על ידי הרמת חוט התיל וכך נכנסו לשטח השמורה. בתוך השמורה החלו לטפס במדרון, שלא על גבי שביל מסודר, עד שהגיעו לתחתית המצוק. בדרכם מעלה חצו השניים שביל הליכה מסודר. כשהגיעו למצוק נחו, התבוננו בנוף והמתינו לשקיעה. כעבור זמן קצר החליט התובע לנסות ולטפס על המצוק. חברו אסף נותר לשבת במקום כשפניו לכיוון הנוף וגבו למצוק.

5.         דקות ספורות לאחר שהתובע החל לטפס שמע אסף צעקה וראה את התובע נופל למרגלות המצוק. התובע איבד את הכרתו ונחבל קשות בגופו. התובע פונה ממקום הנפילה במסוק צה"לי לבית החולים רמב"ם בחיפה, שם אובחן כי נפגע פגיעת ראש קשה. לאחר תקופת אשפוז בבית החולים רמב"ם הועבר התובע לשיקום בבית חולים לוינשטיין. אין חולק כי גם לאחר שחרורו נותרו לתובע נזקים קשים כתוצאה מהפגיעה.

6.         בכתב התביעה שהוגש על ידי התובע והוריו נטען כי התאונה אירעה בשל רשלנותן של רשות שמורות הטבע (להלן: "הרשות"), שהינה המחזיקה והמנהלת של השמורה, של המועצה המקומית זכרון יעקב ושל המועצה האזורית חוף הכרמל,  בשל רשלנותן בהפעלת סמכויות פיקוח ובקרה על הנעשה בשמורה, ושל מדינת ישראל.

ההליכים בתיק

7.         הצדדים הסכימו כי הדיון בתיק יפוצל וכי תחילה תידון טענת התובעים בדבר אחריות הנתבעות או מי מהן. כבר בתחילת הדיונים בתיק נטען כי התובע עצמו, שנפגע בראשו, אינו זוכר את פרטי האירוע ואינו יכול להעיד עליהם. לפיכך זומן חברו אסף כעד המרכזי בדבר נסיבות האירוע. יצוין כי עוד בטרם העדות ערכו באי כוח הצדדים ונציגי הצדדים שחזור של מסלול ההליכה. השחזור בוצע ביחד עם אסף ותועד בצילומים. במהלך הדיונים בתיק ולאחר שנשמעה עדותו של אסף, ביקשו הצדדים שגם בית המשפט יערוך ביקור במקום וביום 23/4/10 נערך הביקור. גם הביקור במקום נערך בנוכחותו של אסף, אשר הוביל את בית המשפט ובאי כוח הצדדים במסלול ההליכה והצביע על מקום הנפילה. הביקור במקום תועד אף הוא בפרוטוקול הדיון.

הטענות

8.         כפי שאפרט להלן ניתן לראות כי בין הצדדים אין למעשה מחלוקת ממשית על נסיבות אירוע התאונה וכל הצדדים נסמכים על עדותו של אסף. המחלוקות שהתגלעו הינן בנוגע להיקף חובותיהן של הנתבעות כלפי המטיילים בשמורה והאם חובות אלו הופרו. לצורך כך צירפו הצדדים חוות דעת של מומחים, התובעים צירפו את חוות דעתו של אינג' אריק יודלה, והנתבעות את חוות דעתו של מר דוד לבקוביץ.

9.         התובעים מבקשים לשכנע כי רשלנות הנתבעות נוגעת לאי נקיטה באמצעים מספיקים כדי להבטיח שמטיילים בשמורה לא יינזקו. התובעים סבורים כי חסרו אמצעי זהירות, לרבות שלטי הכוונה ואזהרה בשלושה רבדים; הראשון, בגדר המקיפה את השמורה. נטען כי הגדר לא התאימה למניעת כניסתם של מטיילים שלא דרך השערים המוסדרים. על הגדר ובסביבתה לא הותקנו שלטי אזהרה והכוונה מספיקים; השני, בתוך השמורה לא נמצאו שלטים מספיקים לכוון את המטיילים ללכת רק בשבילים. מדובר במדרון טרשי שרועות בו פרות ויוצרות מעין שבילי הליכה רבים; הרובד השלישי, עניינו העדר אמצעי זהירות בסמוך למצוק. על המצוק לא נמצאו שלטי אזהרה, לא הוצבו למרגלות המצוק גדרות למניעת טיפוס או אמצעים אחרים.

התובעים טוענים גם כי הפעלת השמורה מנוגדת להסכם ההרשאה שבין המנהל לרשות (ת/4), לפיו השמורה הייתה אמורה להיות ללא קהל. עוד נטען כי הרשות לא דאגה לערוך סקר סיכונים, להחזיק תיק אתר, למפות את הסיכונים הצפויים למבקרים ולקבוע את אמצעי הזהירות הנדרשים.

ביחס למועצות ולמדינה נטען כי חלה עליהם חובת פיקוח על הרשות. המועצות והמדינה לא עמדו, לטענת התובעים, בחובת הפיקוח ולא דאגו שהרשות תנקוט את אמצעי הזהירות הדרושים להבטחת שלומם של המבקרים בשמורה.

דיון והכרעה

10.        כבר בפתח הדיון אציין כי הגעתי למסקנה שהתובעים לא עמדו בנטל להוכיח את אחריותן של הנתבעות ועל כן דין תביעתם להידחות.

            אין חולק כי בין הנתבעות ובמיוחד בין הרשות לבין המבקרים בשמורה חלה חובת זהירות מושגית, אף אם אלו לא נכנסו בשערי השמורה. הדיון מתמקד אפוא בשאלה האם הופרה חובת הזהירות.

11.        בטרם אדון בטענות התובעים במפורט, ראוי להקדים מספר הערות לגבי אחריותה של הרשות ושל גורמים דומים לנזקים הנגרמים למטיילים בטבע.

כבר בע"פ 364/78 לוי נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(3) 626 (1978) הסביר השופט א' ויתקון את חשיבות עריכת הטיולים בשבילי הארץ, וכך אמר: