דחיית תביעה של המדינה על הסף מחמת התיישנות

1.     מדינת ישראל (להלן: "המשיבה") הגישה ביום 31/8/04 כתב תביעה כנגד עודד גולד, שלמה וחניש וקומפיומדיה בע"מ (להלן: "המבקשים"), לתשלום הסך של 25,744,929 ש"ח.

להלן עיקרי העובדות הרלבנטיות, כפי שהן נטענו בכתב התביעה-

המבקשים מס' 1 ו-2 הינם בעלי השליטה והמנהלים בפועל של המבקשת מס' 3 וכן של חברת מון פארק תעשיות בע"מ (להלן: "חברת מון פארק")  וחברת עמק האביב בע"מ (להלן: "חברת עמק האביב").

לשלושת החברות הוענקו, באמצעות המבקשים מס' 1 ו-2, מענקים והטבות על פי החוק לעידוד השקעות הון, לצורך בניית מבנים תעשיתיים, אך התברר כי המבקשים פעלו בתרמית, ולא השקיעו את הכספים כנדרש-

המבקשת מס' 3  (שהינה חברה אנגלית רדומה, בבעלות חלקית של מר יוסף וחניש, אביו של המבקש מס' 2) נתנה, באמצעות המבקשים מס' 1 ו-2, דיווחים כוזבים לגבי שווי הציוד אותו רכשה וקיבלה כספים ב"העברה סיבובית" מספקים, ובכך יצרה מצג שקרי של השקעת הון.

בנוסף, המבקשת מס' 3 סירבה להעביר לגורמי ביקורת מטעם המשיבה את המסמכים המהותיים לבחינת מצבה הפיננסי וסכומי ההשקעות, כגון מאזנים בוחנים וכרטיסי הנהלת חשבונות לגבי עסקאות עם בעלי מניות וחברות קשורות. 

ביום 19/3/97 הודיעה מנהלת המשיבה על ביטול כתב האישור שניתן למבקשת מס' 3. ערר שהוגש על החלטה זו, נדחה בהמלצת ועדת הערר שאושרה בהחלטת שר התעשיה והמסחר ונחתמה על ידי שר האוצר ביום 27/7/97.

המשיבה טענה, כי במקביל לתביעתה היא הגישה בקשה לפירוק המבקשת מס' 3.

המבקשים מס' 1 ו-2 יצרו מצגי שווא כוזבים, בין היתר, לגבי ההשקעות שהושקעו בבניית המבנה התעשייתי על ידי חברת מון פארק, העבודות שבוצעו במבנה, יכולתה של חברת מון פארק להעמיד הון עצמי, עלות הבניה ועוד. בנוסף, דיווחו המבקשים מס' 1 ו-2 גם דיווחים כוזבים לגבי קיומן של עבודות בנייה והשקעות הון עצמי על ידי חברת עמק האביב בע"מ.

בפסק דינו מיום 28/4/98 של כב' סגן הנשיא (דאז) י' לויט, ניתן צו פירוק ביחס לחברת מון פארק וחברת עמק האביב (נספח א' לכתב התביעה).

המשיבה טענה כי נגרם לה נזק כספי בסך ההטבות שניתנו למבקשים על סמך מצגי שווא אלה, ועתרה לחייב את המבקשים בהשבת הסכומים שנטלו שלא כדין, שמסתכמים ב-17,571,982 ש"ח עבור המבקשת מס' 3, 7,630,437 ש"ח עבור חברת מון פארק תעשיות בע"מ ו-542,510 ש"ח עבור חברת עמק האביב בע"מ.

יש לציין, כי בין הצדדים להליך הנוכחי, התנהלו בעבר הליכים אחרים.

מעבר להליכי הפירוק הממושכים שהתנהלו בעבר או מתנהלים בשלב זה כנגד החברות הרלבנטיות לאירועים נשוא התביעה, הוגשו גם תביעות בגין ביטול כתבי האישור ודרישות להחזר ההטבות שניתנו על ידי מרכז ההשקעות (ת.א. 2429/03 ו-ת.א. 1503/04), אשר סולקו על הסף .

2.     בבקשתם מיום 23/9/04, עתרו המבקשים להורות על דחיית או מחיקת התביעה על הסף מפאת התיישנות.

לטענת המבקשים, התביעה הוגשה לאחר למעלה משבע שנים לאחר קרות האירועים המגבשים, לשיטת המשיבה, את עילת התביעה, שכן מדובר באירועים המיוחסים לתקופה שבין השנים 1993-1996.  

לטענתם, העובדות הרלבנטיות לביסוס גרסת המשיבה, היו ידועות לה עוד בשנת 1996, עת שהגישה תלונה למשטרה בגין החשדות שהתעוררו אצלה לגבי פעולותיהם של המבקשים, אשר בעקבותיה נעצר המבקש מס' 1 ובוצע חיפוש משטרתי במשרד המבקשים. בנוסף, בשנת 1996 פורסמו בעיתונים ידיעות הקשורות למעשים נשוא התביעה, ואף פורסם דו"ח מטעם רו"ח בר לב, מומחה בביקורת חקירתית, המפרט את מעשי ההונאה הנטענים.

כמו כן, ביום 17/4/97 הגישה המשיבה בקשת פירוק בתיק פירוק 233/97, בו העלתה כנגד המבקשים את אותן הטענות שהעלתה בכתב התביעה, עד כדי נוסח דומה או אפילו זהה של הטענות בשני ההליכים.   

לאור זאת, טענו המבקשים כי אין תחולה להוראת סעיפים 7 או 8 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") ולכן תחילת תקופת ההתיישנות אינה מאוחרת יותר מהמועד שבו נולדה עילת התביעה.

בתגובתה, טענה המשיבה כי מועד היווצרותה של עילת התביעה הוא לכל המוקדם, במועדים שבהם קמה החובה להחזרת המענקים וההטבות, בעקבות ביטול כתב האישור- 24/7/97  (שבע שנים חודש ושבוע לפני הגשת התובענה) ביחס לחברות עמק האביב ומון פארק ו- 26/8/97 ביחס למבקשת מס' 3- שהינם מועדי התגבשות רכיב הנזק, והם הרלבנטיים לצורך קביעת תקופת ההתיישנות.