דחיית תביעה בגין בשל התיישנות בנושא נזקים בריאותיים שנגרמו לתובע בעבודתו

1.         בפני תביעה אשר הוגשה ביום 22.8.06 על-ידי ה"ה עובדיה ויהודית מחלב (להלן: "התובעים" או משיבים" ) כנגד תע"ש - תעשיות לישראל בע"מ (להלן: "הנתבעת" או "המבקשת").

העובדות הצריכות לענין

2.         התובע יליד 1942, עבד אצל הנתבעת במשך 26 שנים, בין השנים 1967 ועד אפריל 1993. בארבע השנים הראשונות לעבודתו אצל הנתבעת עבד התובע כמסגר, ואחר-כך עבד במחלקת התחזוקה. התובע מציין בכתב התביעה, כי "במסגרת תפקידו בעבודה ולפי הוראות הממונים עליו, התובע 1 בא במגע עםחומצות שונות כגז כלור, וכן עבד במתקן לטיהור מי שפכים ...", אשר כללו, בין היתר, חומרים "רעילים ביותר כסודה קאוסטיק, חומצה גופרתנית, ביסולפית וגז כלור" (סעיפים 6, 8 לכתב התביעה). " התובע 1 עבד בניטרול המיתקן שהתרכזו אליו כל השפכים הנ"ל" (סעיף 9 לכתב התביעה). התובע נמנע מלציין בכתב התביעה באילו שנים עבד בניטרול השפכים, אולם הדעת נותנת שעסק בעבודה זו במסגרת מחלקת התחזוקה, מכאן שעבד בניטרול השפכים משנת 1971 ועד אפריל 1993, מועד בו נסגר המפעל.

            אמנם הנתבעת טוענת בכתב ההגנה, כי "בהתאם לנטען בכתב התביעה ..." (סעיף 1.3.5) התרכזה העבודה המסוכנת בין השנים 1967 עד 1971, אולם, אינני רואה מסקנה זו עין בעין עם הנתבעת.

            התובע טוען בכתב התביעה, כי כתוצאה מחשיפתו לחומרים המסוכנים, ללא אמצעי הגנה, נגרמו לו נזקים בריאותיים קשים, אשר מתבטאים בחורים גדולים במחיצות האף, הרס ריריות האף והרס הפרפורציה בסימפטום שהחמיר את מצב האף, "כמו כן נגרמו לתובע בעיות נשימה קשות, יובש רב באף, דימום באף, לחץ באף, עירפול במערכת הלסת השמאלית, קרוסטות רבות מלוות בריח רע, רגישות רבה בעצמות הפנים עקב היובש הרב, קושי בשינה, תחושת חנק בלילה ונחירות רמות". התובע עבר מספר ניתוחים, וכתוצאה מהניתוחים נגרמו לו עיוותים אסטתיים (סעיפים 15 - 17 לכתב התביעה).

3.         בכתב התביעה טענה הנתבעת, כי יש לדחות את התובענה על הסף מחמת התיישנותה, וזאת על-סמך התשתית העובדתית העולה מהתיעוד הרפואי שצירף התובע, ובהתאם לדיני ההתיישנות, הן על-פי חוק ההתיישות, התשי"ח - 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") והן על-פי פקודת הנזיקין [נוסח חדש].

התיעוד הרפואי

4.         על-מנת לקבוע האם התיישנה התובענה אם לאו, יש לסקור את התיעוד הרפואי הקיים, וממנו להסיק את מידת הידיעה האובייקטיבית של אדם סביר באשר למחלתו. מהתיעוד שצורף עולה, כי ביום 4.3.85 התלונן התובע על דימום באף מזה מספר שנים (נספח א' לכתב התביעה), ומסיכום המחלה מבית החולים "הדסה" מיום 16.10.88 (נספח ו' לכתב התביעה) נלמד, כי לתובע "מזה 6 שנים חור במחיצת האף", קרי - משנת 1982.

            מגיליון האישפוז מבית החולים "הדסה" מיום 15.3.92 הננו למדים, כי "לפני 12 שנה עבר רינוספטופלסטי, אחרי זמן מה סובל מנקב במחיצת האף", היינו - התובע עבר ניתוח באפו בשנת 1980 ואחרי זמן מה החל לסבול מנקב במחיצת האף.

            בגיליון סיכום המחלה מבית-חולים "הדסה" מיום 12.6.89 (נספח ו' לכתב התביעה) עולה, כי התובע "סובל מפרפורציה של המחיצה מזה 6 שנים", קרי - משנת 1983; ואילו ד"ר פטר פרידמן - מומחה אף אוזן גרון, ערך ביום 20.12.05 מסמך, ממנו עולה, כי התובע מוכר לו מביקורים קודמים במרפאתו כתוצאה מתלונות על דימומים חוזרים באף, יובש וריח רע, ולדבריו, "בשנת 1982, לאחר גירוד באף בגלל יובש וסתימה הופיע דימום. בבדיקת האף נמצא נקב במחיצה. נקב במחיצה גורם ליובש, אף סתום ודימומים חוזרים שעם הזמן גורמים להגדלת הנקב".

             מכל האמור עולה, כי הנזק שנגרם לתובע כתוצאה מחשיפתו לחומרים מסוכנים התגלה כבר בשנת 1982.

טענות הנתבעת

5.         הנתבעת טוענת, כי מהמסמכים הרפואיים שצורפו לכתב התביעה, עולה בבירור כי התובע היה מודע לנזק שנגרם לו כבר בשנת  1980 - מועד בו נותח באפו - ומשכך, ובהתאם לסעיפים 5 - 6 לחוק ההתיישנות, היה עליו להגיש את התובענה דנן לכל המאוחר בשנת 1987, ומשהוגשה בשנת 2006 אין מנוס מדחייתה מחמת התיישנותה.

            הנתבעת מבהירה, כי התובענה התיישנה גם על-פי המבחנים הקבועים בסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, לפיו מתחיל מניין ההתיישנות מיום אירוע הנזק ומסתיים כעבור 10 שנים (אירוע הנזק - להבדיל מגילויו), שכן ניצני המחלה אשר הצביעו על קיומו של נזק, היו קיימים בין השנים 1982 - 1985 לכל המאוחר.

            הנתבעת חוזרת ומזכירה, כי המועד הקובע לחישוב מירוץ ההתיישנות הוא מועד גילוי הנזק, ולאו דווקא התגבשותו הסופית.

            לסיכום מבהירה הנתבעת, כי התובענה התיישנה, בין אם נעשה החישוב ממועד גילוי הנזק בשנת 1980, ובין אם נעשה החישוב ממועד אירוע הנזק, בין השנים 1982 - 1985.

טענות התובע

6.         התובע טוען, כי טענת התיישנות יש לטעון בהזדמנות הראשונה,  ואילו הנתבעת דנן הגישה מספר בקשות לפני הגשת כתב ההגנה ולא העלתה את טענת ההתיישנות. משכך, יש לדחות את הטענה.

            עוד טוען התובע, כי העוולה נשוא כתב התביעה הינה מסוג העוולות "ההולכות ומתמשכות", ולפיכך היא נולדת כל יום מחדש, ועל-כן יש לחשב את מניין מירוץ ההתיישנות מיום 14.4.05 - מועד בו הובהר לתובע על-ידי רופאיו כי אין מזור למחלתו. התובע חוזר וטוען, כי מהמסמכים שצורפו לכתב התביעה עולה בבירור, כי מחלתו אובחנה רק בשנת 2005, ורק אז יכול היה התובע לאמוד את נזקו המלא. משכך, לדידו, התגבש נזקו בשנת 2005 וזהו המועד הקובע לענין מירוץ ההתיישנות.

            התובע טוען עוד, כי על הנתבעת מוטל הנטל להוכיח כי עובר לתקופת ההתיישנות הנטענת על ידה, לא היה נזקו נזק של "מה בכך" (סעיף 9 לפקודת הנזיקין), כי אם נזק שניזוק בר-דעת היה מגיש תביעה בגינו (שם).

דיון

7.         המסגרת הנורמטיבית -

            סעיף 5 לחוק ההתיישנות קובע:

"התקופה שבה מתישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן: "תקופת ההתיישנות") היא -