השופט א' שהם:
1. לפנינו עתירה למתן צו על תנאי נגד המשיבים, יחד ולחוד, המורה להם "לנמק מדוע הופסק הסיוע בתשלום שכר דירה ומדוע לא נרכש דיור קבוע עבור העותר ובני משפחתו המתגוררים יחדיו". יצוין, כי העותר ביקש ליתן לו צו ביניים, במסגרת עתירה זו, אך הבקשה נדחתה בהחלטה שניתנה על-ידי, ביום 25.12.2012.
העתירה
2. בעתירתו טוען העותר כי גויס, בשנת 1970, כסייען בשירות המשיבים, ובמשך שנים רבות הוא הציל "לא מעט" מאזרחי מדינת ישראל, תוך סיכון חייו וחיי בני משפחתו. לדבריו, הוא מילא כל משימה שהוטלה עליו על-ידי מפעיליו, ומדובר בנושאים בטחוניים "שלא ניתן לפרטם מעל כתב עתירה זה". עוד נטען, כי בשנת 1993 עם חתימת הסכם אוסלו, הוא נדרש להעתיק את מקום מגוריו מיריחו לתחומי מדינת ישראל, מתוך דאגה לשלומו ובשל החשש לפגיעה בו, עקב הסיוע שהושיט לגורמי הבטחון. עובר להעתקת המגורים, הובטח לעותר על-ידי נציג המשיבה 3 (להלן גם: המינהלה) כי תוענק לו אזרחות ישראלית "כולל מגורי קבע במסגרת תוכנית שיקום לכל מי שסייע לשירותי המשיבים". ביום 12.4.1994, העתיק העותר את מקום מגוריו לתחומי מדינת ישראל, ובמקביל הוענקה לו תעודת זהות ישראלית "כאזרח מהמניין", והוא קיבל שכר חודשי בסכום של 3,000 ש"ח, בנוסף לתשלום שכר דירה של דירה ששכר עבורו ועבור בני משפחתו. לטענת העותר, בשנת 2001 קוצץ סכום הסיוע החודשי לכדי 1,000 ש"ח, סכום ששולם לו עד לחודש ינואר 2004, מועד בו הוא נאסר למשך שלוש שנים, בגין ביצוע עבירה פלילית. עם תחילת מאסרו, הופסק לחלוטין הסיוע שניתן לו על-ידי המשיבה 3 "כולל תשלום שכר הדירה עבור משפחתי ושלושת ילדי הקטינים". לאחר שחרורו של העותר מהמאסר, בחודש ינואר 2007, הושב הסיוע החודשי בסך 1,000 ש"ח על כנו, וכן שולם לו שכר דירה עד לחודש נובמבר 2012, מועד בו נטען כי תוכנית השיקום הסתיימה. לטענת העותר, נעשה הדבר בניגוד להבטחה טלפונית שניתנה לו על-ידי נציג המשיבה 3 "המכונה סלומון", שאותו לא ראה העותר פנים אל פנים. בעקבות הפסקת הסיוע, פנה העותר אל מר יגאל פרסלר, נציב קבילות סייענים במשרד ראש הממשלה, בבקשה לבדוק את דרך טיפולה של המשיבה 3 בעניינו.
3. ביום 17.10.2012, נשלח לבא כוחו של העותר, עו"ד מנחם מור, מכתב תשובתו של מר יגאל פרסלר (נספח ג' לעתירה) ממנו עולים הפרטים הבאים:
א. העותר טופל על-ידי המשיבה 3 החל מחודש מרץ 1990 ועד לחודש יוני 2001.
ב. עם סיום הליך השיקום, הוחלט להעניק לעותר סיוע בסכום של 1,000 ש"ח לחודש ותשלום שכר דירה, למשך 10 שנים. דבר ההחלטה נמסר לעותר בפגישה שהתקיימה ביום 26.6.2001.
ג. למרות שהסיוע בשכר דירה אמור היה להסתיים בחודש יולי 2011, הוחלט לפנים משורת הדין, להאריך את התקופה, עד לחודש נובמבר 2012.
ד. בתחשיב הכללי, קיבל העותר סיוע מהמשיבה 3 בסכום כולל של 890,120 ש"ח בנוסף לקבלת תיעוד מתאים, לו ולבני משפחתו.
ה. עוד נאמר במכתב, כי מעולם לא הובטח לעותר כי יינתן לו סיוע ברכישת דיור קבע, והדברים הובהרו לעותר בפגישות שהתקיימו עימו, שהאחרונה שבהם היתה ביום 30.7.2012.
לטענת העותר, ובניגוד לאמור במכתבו של מר פרסלר, לא נמסר לו מעולם כי הוא אינו זכאי לסיוע לשם רכישת דיור קבע, ולדבריו נאמר לו כי כשתתקבל החלטה להעניק דיור קבוע לסייענים "העותר ייכלל בהחלטה זו". עוד נטען, כי בפגישה שהתקיימה בחודש יולי 2012 נאמר לו, לראשונה, כי הוא אינו זכאי להמשך שיקום ואינו נכלל בגדר הזכאים לקבל דיור של קבע, כפי שהובטח לו על-ידי המשיבה 3 "עוד בטרם העתיק את מגוריו משטח יריחו לתחומה של מדינת ישראל". לטענתו, הוא נדרש לחתום, באותה פגישה, על מסמכים, לפיהם נודע לו במפגשים קודמים על סיום תהליך השיקום, דבר שאינו נכון. העותר סירב לחתום על מסמכים אלה, מאחר שתוכנם אינו אמת, ולטענתו מעולם לא נמסר לו על סיום תהליך השיקום, או על חוסר זכאותו לדיור קבע. לגישת העותר, ההחלטה על סיום השיקום והעדר הזכאות לדיור קבוע, הינה "החלטה בלתי מוסרית ובלתי חוקתית", והיא עומדת בניגוד להבטחות הרבות שקיבל. החלטה זו משמעה "גזר דין מוות לעותר ובני משפחתו העלולים למצוא את עצמם מושלכים לרחוב ללא קורת גג".
העתירה הוגשה ביום 1.11.2012, ולטענת העותר אם תאושר ההחלטה להפסיק את הסיוע בשכר דירה, לא יהיה באפשרותו לממן את דמי השכירות ו"העותר יאלץ לגור ברחוב בתקופת החורף הקרובה".
תגובת המשיבים לעתירה
4. לטענת המשיבים, יש לדחות את העתירה על הסף, הן בשל חוסר ניקיון כפיים מצידו של העותר, אשר בא לידי ביטוי בהצגת תמונה עובדתית חלקית והעלמת פרטים ומסמכים רבים, והן בשל שיהוי רב בהגשת העתירה. עוד נטען, כי יש לדחות את העתירה גם לגופה בהעדר עילה להתערב בהחלטות המשיבה 3, בעניינו של העותר "שהתקבלו בהתאם לנוהלי המינהלה ולתבחינים שנקבעו על ידה". הובהר בתגובה, כי העותר, יליד 1958, תושב יריחו במקור, היה בקשר עם גורמי הבטחון, והוא הוכר, בחודש פברואר 1990, כזכאי לסיוע המשיבה 3, ומחודש מרץ 1990 "החל הליך שיקום במסגרת המינהלה". בתקופת השיקום, אשר הסתיימה בשנת 2001, קיבל העותר סיוע רב, הן סיוע כלכלי והן בהסדרת מעמדו ומעמד בני משפחתו בישראל.
נטען, כי לעותר עבר פלילי מכביד והוא יצא ונכנס לבתי כלא בשל הרשעותיו הרבות, כעולה מהרישום הפלילי משנות ה-70 וה-80. העותר, לא סר מדרכו הפלילית וגם בתקופת שיקומו הוא המשיך להיות מעורב בפלילים, למרות שנאמר לו כי התנהגותו השלילית "עלולה להשליך על המשך הטיפול השיקומי בו". צוין בתגובה, כי בחודש ספטמבר 1995 הוחלט במינהלה לאשר את זכאותו של העותר לסיוע ברכישת דיור קבע, ואולם, בדיון נוסף שהתקיים בעניינו של העותר, בחודש ינואר 1996, הסתבר כי העותר אינו משתף פעולה עם גורמי השיקום, וכי "לעותר 'הסתבכויות' כספיות שונות". בחודש דצמבר 1996, הוחלט להעניק לעותר סיוע "לעידוד העבודה" בסך 2,000 ש"ח למשך 3 חודשים, ובהמשך צומצם הסכום לכדי 1,300 ש"ח, במטרה להביא את העותר לידי עצמאות כלכלית.
6. בשנים 2000 ו-2001, נבחנה, פעם נוספת, זכאותו של העותר לדיור קבע, ובחודש מאי 2001 נקבע כי הוא אינו עומד בתבחינים הקיימים, לצורך קבלת סיוע זה. עוד הוחלט, לאור מעורבותו של העותר בפלילים וחוסר שיתוף הפעולה שלו עם הצוות השיקומי, לסיים את התהליך השיקומי, תוך מתן סיוע בשכר דירה ותשלום סכום חודשי בסך 1,000 ש"ח, וזאת למשך 10 שנים. כמו כן, ניתנה לעותר הטבת חינוך עבור ילדיו, לסירוגין, בין השנים 2007-2001.
במסגרת התגובה נמסרו פרטים שונים אודות מפגשים רבים שהתקיימו עם העותר, בהם הודע לו על סיום תהליך שיקומו, ונמסר לו כי הוא אינו עומד בתנאים לקבלת סיוע בדיור קבע. כל אותה עת המשיך העותר את מעורבותו בפלילים, והסתבר כי, בתקופות מסויימות, נמנע העותר מלהעביר את כספי שכר הדירה לידי בעל הבית, בו התגורר. עוד הובהר, כי לאור הרשעותיו הרבות של העותר הוחלט, בשנת 2004, לבחון את ביטול תהליך שיקומו, ולשם כך נפגש נציג המשיבה 3 עם העותר, במתקן הכליאה, בו הוא ריצה, אותה עת, עונש מאסר. בסופו של דבר, הוחלט במינהלה שלא לבטל את תהליך השיקום, ולהותיר על כנה את זכאותו של העותר לשכר דירה ולהטבה בסכום של 1,000 ש"ח, למשך 10 שנים. במהלך כל אותה תקופה, התקיים שיג ושיח בין העותר לבין נציגי המשיבה 3, כולל חילופי מכתבים, שחלקם צורף לתגובה.
בחודש אפריל 2008, התקיימה פגישה נוספת עם העותר ונמסר לו כי, בשל פעילותו הפלילית נשקלת האפשרות לבטל את הליך שיקומו, ובכל מקרה הודע לו כי תקופת הסיוע בת עשר השנים, לא תוארך. המשיבים פרטו בהרחבה רבה את דבר המפגשים והתכתובות עם העותר, במהלך השנים, דבר העומד בסתירה לטענתו, כי הוא לא היה מודע להחלטות שהתקבלו בעניינו, ולא ידע לאשורה את עמדת המשיבים. עוד צוין בתגובה, כפי שגם נטען על-ידי העותר עצמו, כי הוא סרב, במפגש שהתקיים ביום 30.7.2012, לחתום על מסמך לפיו הוא יודע כי הוא אינו עומד בקריטריונים לרכישת דיור קבע, וכי בחלוף כחצי שנה הוא לא יהיה זכאי לסיוע נוסף בשכר דירה או לכל הטבה אחרת.
על יסוד האמור, התבקשנו לדחות את העתירה, הן על הסף, והן לגופו של עניין.