השופט ח' מלצר:
עתירה זו מכוונת כנגד החלטת בית הדין הרבני להטיל על העותר תשלום מזונות למשיבה 3 בגין היותה "מעוכבת מחמתו להינשא", וכן כנגד החלטתו להטיל על העותר צו הגבלה המונע ממנו להחזיק או לחדש את רישיון הנהיגה.
1. המשיבה 3 הגישה תביעת גירושין כנגד העותר בבית הדין הרבני האזורי בפתח תקווה. מטעמים שונים, לרבות הסכמתו של העותר, החליט בית הדין לחייב את העותר לגרש את אשתו ונקבע מועד לסידור הגט. ברם, במועד שנועד לכך הודיע העותר כי הוא מתנה את מתן הגט בהסדרת זכויות בני הזוג בדירה אותה שכרו יחדיו מחברת חל"ד, ובה גרה האישה עם ילדיהם המשותפים. העותר תבע כי האישה תיתן לו את החזקה בדירה, ולחלופין כי יקנו את הדירה יחדיו ויחלקו אותה ביניהם, אף שלשניהם אין את האמצעים הכספיים הדרושים לכך. נוכח דרישה זו קבע בית הדין האזורי כי העותר הינו סרבן גט, וחייבו במזונות בסך 1,700 ש"ח בגין היות האישה "מעוכבת מחמתו להינשא". החלטה זו ניתנה בדעת רוב, ואילו דעת המיעוט סברה כי אין מקום לחייב את העותר במזונות אלה. משעמד הבעל בסירובו ליתן גט, ובעקבות פניית האישה, החליט בית הדין להוסיף ולהטיל על העותר צו הגבלה המונע ממנו להחזיק ברישיון נהיגה או לחדשו.
3. העותר ערער אל בית הדין הרבני הגדול, ובמסגרת זו חזר על דרישתו ליתן לו מחצית החזקה בדירה, ולחלופין ביקש המלצה מבית הדין אל חברת "עמידר" כדי שתינתן לו דירה אחרת. בית הדין הגדול דחה את הערעור לאחר שלא מצא פגם בהחלטת בית הדין האזורי. כן צוין כי האישה מחזיקה בדירה על-פי נהלי חברת "עמידר", הקובעים כי לאחר הגירושין יישאר בדירה ההורה שהילדים נמצאים במשמורתו, וכי אין בית הדין רשאי להתערב בנהלי החברה או לחייבה לספק לעותר דירה חלופית. בית הדין הגדול אף הביע את דעתו כי בית הדין האזורי הקל עם העותר.
4. בעתירה זו טוען העותר כי יש לו זכויות אובליגטוריות בדירה, ואילו פסיקת בית הדין מענישה אותו על עמידתו על זכויותיו הלגיטימיות ומחייבת אותו לוותר עליהן ללא הצדקה. לגישתו, בית הדין הרבני העניק את הזכויות בדירה לאשתו לבדה, ובכך פסק בניגוד לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 ובניגוד לחזקת השיתוף. העותר אף טוען כי לבית הדין עומדת סמכות לחייב צד ג' להמציא מסמכים ולמסור עדות בכדי לסייע לבית הדין לסיים את המחלוקות שבין הצדדים, ולא היתה הצדקה שלא להשתמש בסמכות זו בענייננו.
אשר לגובה המזונות בהם חויב, טוען העותר כי מצבו הכלכלי קשה, וכי הוא נאלץ לשלם למשיבה 3 מדי חודש 1,600 ש"ח מזונות וכעת גם 1,700 ש"ח בעילת "מעוכבת מחמתו להינשא", דבר המותיר בידו הכנסה של 250 ש"ח בחודש בלבד. כנגד הטלת צו ההגבלה בעניין רישיון הנהיגה הוא טוען כי בית הדין לא התחשב כראוי במצבו הרפואי הקשה. העותר הוא בעל נכות קבועה של 75%, מתקשה בהליכה ונזקק לרכב לצורך ניידות.
מעבר לאלו, העותר טוען כי בית הדין הגדול לא דן בערעור שהגיש בעניין חיובו במזונות; כי בית הדין הגדול קבע שהוא סרבן גט בניגוד לקביעת בית הדין האזורי ומבלי שנתבקש לכך וכי יש להפחית את סכום המזונות שהוא משלם מזה זמן מה עבור ילדיו, העומד על 1,600 ש"ח, שכן רק שניים מבין ששת ילדיו נותרו קטינים.
5. דין העתירה להידחות.
בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות בית הדין הרבני, ואין הוא מתערב בהחלטות בתי דין דתיים, אלא במקרים קיצוניים וחריגים של חריגה מסמכות, פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי, סטייה מהוראות חוק המכוונות לבית הדין הדתי וכיוצא באלו. ממילא אין בית משפט זה בוחן את דרך הפעלת הדין הדתי על-ידי בית הדין כאשר זו נעשית בהתאם לסמכותו (בג"ץ 323/81 וילוז'ני נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פ"ד לו(2) 733, 739-738 (1982); בג"ץ 8638/03 אמיר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם), פיסקה 10 (2006)). בענייננו אין עילה להתערבות בהחלטות בית הדין הרבני.
6. בניגוד לטענות העותר, מלכתחילה ראה בית הדין האזורי את העותר בתור סרבן גט, ולפיכך הטיל עליו מזונות בעילת "מעוכבת מחמתו להינשא" ואת צו ההגבלה. העמדה לפיה העותר אינו סרבן גט היתה דעת מיעוט בבית הדין האזורי. לפיכך אין צדק בטענת העותר לפיה הפך בית הדין הגדול את הכרעת בית הדין האזורי בעניין זה.
7. בית הדין מצא כי העותר הינו סרבן גט על-אף טענותיו בעניין הזכויות בדירת המגורים. בית הדין לא ראה מקום להיעתר לבקשת העותר, ולהסדיר את הזכויות בדירה כתנאי מקדים למתן הגט. אין סיבה להתערב בהחלטה זו המבוססת על הדין הדתי המופעל בבית הדין הרבני. אכן, הדין שעל פיו פוסק בית הדין הרבני בענייני גירושין הוא דין תורה, ומשמצא בית הדין הדן לפי דין זה כי העותר הינו סרבן גט, אין בית המשפט הגבוה לצדק מהרהר אחר קביעתו (בג"ץ 1371/96 רפאלי נ' רפאלי, פ"ד נא(1) 198, 203 (1997)). יתרה מכך: בניגוד לטענת העותר, בית הדין לא שלל ממנו זכויות כלשהן בדירה. כאמור, בית הדין לא נעתר לבקשת העותר להסדיר את הזכויות בדירה במסגרת תביעת הגירושין, ואין בפסק-דינו כל קביעה שיפוטית ביחס לקיומן או היעדרן של זכויות אלו. ככל שיש בידי העותר זכויות בדירה -אובליגטוריות או אחרות - הרי שפתוחה בפניו הדרך לתבוע אותן במסגרת ההליך המתאים. אין גם כל טעם לבוא בטרוניה אל בית הדין על כך שלא דרש מחברת עמידר להתייצב לצורך בירור הזכויות בדירה והסדרתן, לאחר שממילא לא ראה להסדיר זכויות אלו במסגרת תביעת הגירושין. מכאן נובע גם שאין כל ממש בטענת העותר ביחס להימנעות בית הדין מהחלת חזקת השיתוף וחוק יחסי ממון בין בני זוג. משאין החלטת בית הדין עוסקת בחלוקת הרכוש בין הצדדים, ולא נקבעו בה זכויות בני הזוג בדירה, ממילא אין בית הדין נדרש להפעיל את הדינים העוסקים בחלוקת הרכוש.
7. העותר טוען כי בית הדין הגדול דן רק בערעורו על צו ההגבלה לשלילת רישיונו, ולא קיים דיון בערעורו כנגד ההחלטה להטיל עליו מזונות בגין סרבנות הגט. דא עקא, שמפרוטוקול הדיון עולה כי בית המשפט דן בשני הערעורים כאחד. מיד בתחילת הדיון, עת הציג העותר את נושא הערעור, הוא הבהיר כי "הערעור שלי הוא על המזונות, והגשתי אותו עוד לפני שניתן צו ההגבלה". לאחר מכן שטח העותר את טענותיו, אשר התמקדו באי-היותו סרבן גט, ולפיכך בהיעדר ההצדקה, לגישתו, לחייבו במזונות ולהטיל עליו את צו ההגבלה. אף החלטתו של בית הדין הדנה בטענות העותר פותחת במילים: "בית הדין האזורי חייב את המערער בתשלום מזונות, וכן הטיל עליו צו הגבלה לשלילת רישיון הנהיגה, בגין סרבנותו למתן גט. על כך הערעור". אין כל יסוד, איפוא, לטענה לפיה לא דן בית הדין בערעור על המזונות.
8. העותר לא הראה כי צו ההגבלה וחיוב העותר במזונות בעילת "מעוכבת מחמתו להינשא" ניתנו שלא מכוח סמכותו של בית הדין, או תוך התעלמות מכללי הצדק הטבעי, או הוראת חוק המופנית אליו. לפיכך אין עילה להתערב בהחלטות אלה (בג"ץ 1811/03 שם אור נ' בית הדין הרבני הגדול (טרם פורסם), פסקאות 5-3 (2003)). בשולי הדברים נעיר שנראה כי החלטת בית הדין מוצדקת גם לגופה, על פי מבחני המידתיות המקובלים עלינו. בית הדין יישם את הדין העברי על עובדות המקרה באופן זהיר ונמנע מפגיעה מיותרת בעותר. הוא דחה את בקשת האישה להוצאת צו מאסר והטיל את החיובים והסנקציות טיפין טיפין, לאחר שנוכח בכל פעם מחדש כי העותר עומד על סירובו להעניק לאשתו גט, למרות שהוא חויב לגרשה. בעשותו כן, הפעיל בית הדין גישה מאוזנת של הדרגתיות בשימוש בכלים המצויים בידו לאכיפת פסק-דין המחייב גירושין על בן זוג סרבן (בג"ץ 10229/06 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים (טרם פורסם), פיסקה 6 (2007)). למותר לציין כי המפתחות להפסקת החיוב במזונות ושלילת הרישיון נמצאים בידי העותר. כל עוד הוא מסרב לבצע את פסק דינו של בית הדין הרבני המחייבו במתן גט לאשתו, ועומד על התניית הגט בהסדרת זכויותיו בדירה במסגרת הליך הגירושין דווקא, הרי שאין לו להלין אלא על עצמו.
9. לבסוף יש לדחות אף את הבקשה להפחית מסכום מזונות הילדים בשל התבגרותם של חלק מילדי בני הזוג ויציאתם מקטינות. במסגרת ההחלטות שעליהן מבקש העותר לעתור לא נתבקש כלל סעד שכזה, ובעניין זה עומד לעותר סעד חלופי של פניה לערכאה המוסמכת. לאור זאת, אין מקומה של הבקשה להפחתת שיעור מזונות הילדים להתברר במסגרת עתירה לבית משפט זה.
10. לאור כל האמור לעיל העתירה נדחית, איפוא, על הסף מחמת כך שאין היא מראה על פניה כל עילה.
ניתנה היום, י"ד בשבט התשס"ח (21.1.2008).