דחיית ערר של מאושפז בכפייה לאחר שרצח את אמו, בדבר יציאתו לחופשות לפי שיקול דעת המנהל

1.         המשיב מאושפז בכפיה בבית החולים לאחר שרצח את אמו ביום 5.4.08. זה כ - 3 שנים שהוא יוצא לחופשות, והוועדה הפסיכיאטרית מקיימת לפחות אחת לשישה חודשים דיון תקופתי בעניינו, כפי סמכויותיה שבסעיף 28 לחוק טיפול בחולי נפש, תשכ"א-1991 (להלן - החוק). ביום 17.5.10 החליטה הוועדה להתיר למשיב לצאת לחופשות בליווי, ערעור על כך נדחה (ע"ו 15510-06-10, מיום 13.6.10), והחופשות אליהן יצא המשיב, מאז ועד היום, עברו ללא תקלה. ביום 28.4.14 החליטה הוועדה כי המשיב יוכל לצאת לחופשות לפי שיקול דעת המנהל. על כך מלין המערער. לטענתו, יש להשאיר את המצב בעינו, כך שהחופשות תוגבלנה בליווי, למשך מספר שעות, אחת לחודש.

2.         עניינו של המשיב נסקר, אמנם בקצרה, בהחלטה הקודמת מיום 13.6.10. כמפורט שם, ההחלטה הקודמת של הוועדה ניתנה ברוב דעות של חבריה, שסברו כי יש לאפשר את החופשות, אל מול עמדתה של יו"ר הוועדה, שסברה כי טרם הגיעה העת לכך. אפנה לכתוב בסעיפים 8 עד 10 של החלטתי הנ"ל:

"8. לאחר ששקלתי את הערעור החלטתי לדחותו.

הקריטריון לפיו ניתן לאפשר לחולה שביצע מעשה רצח [לצאת לחופשה] הוא נוקשה, כמצוטט לעיל, וביציאתו לחופשה של מי שעשה מעשה רצח מחמת מחלתו, יש סיכון מסוים. יחד עם זה, ניתן לאפשר חופשה על אף סיכון זה אם הוא נשלל בוודאות קרובה, לאחר רמיסיה יציבה ונמשכת.

נפסק כי "בעניינו של חולה מסוג זה, ונוכח הסכנה המופלגת הנשקפת ממנו לציבור, יש לנקוט בזהירות רבה, וככל שימצא שיפור במצבו, ניתן לנקוט בעניינו בצעדים מדודים בדרך של חופשות קצרות, עד שהניסיון המצטבר ילמד כי מחלתו אכן מצויה ברמיסיה מתמשכת." (ע"פ 11078/08 מיום 25.2.09).

 9. במקרה דנן ניתן ללמוד על תהליך שיפור מתמשך, תוך הערכת סיכון נמוכה, כך שנראה כי מסקנת הרוב בוועדה לפיה הסיכון נשלל ברמה המתאימה לאפשר יציאה לחופשה ראשונה, מוגבלת בזמן ובמקום, בקרבת בית החולים, היא סבירה, ומכל מקום, איני רואה להתערב בה.

בנוסף לאמצעים שננקטו, קודם לחופשה יראיין איש בית החולים את המלווה המוצע, ישתכנע באמינותו וביכולת הפיקוח שלו, וידאג לאפשרות תקשורת מידית בינו לבין בית החולים, בכל מקרה של תקלה.

 10. ליתר זהירות, תחול השהיה של חודשיים, במקום של חודש, והיציאה בפועל לחופשה תותנה בהמלצה מעודכנת של רופאי המחלקה, שיאשרו זאת, אם יאשרו, ממש בסמוך לפני היציאה."

3.         בפני הוועדה עמדה הפניית המנהל מיום 24.4.14. בהפניה מפורט כי לפי ההחלטה שניתנה בוועדה קודמת מיום 7.11.13 הותר למשיב להמשיך לצאת לחופשות פעם בחודש למשך 4 שעות, בליווי. באין למשיב קרוב משפחה המוכן להקדיש זמן ומאמץ לתמוך בו, הליווי כרוך בהוצאה כספית, (64 ש"ח לשעה לעובד חברת כוח האדם המאבטחת את בית החולים) ולכן היציאה הייתה למשך שעתיים בלבד, ו"במהלך החופשות המטופל היה שקט, ממושמע, מדי פעם עשה קניות לעצמו ולחבריו במחלקה. במחלקה אינו מעורב באירועים חריגים, שקט, פסיבי, מדבר עם מטופלים דוברי שפתו, יצא לסירוגין למועדונית בשטח ביה"ח בליווי הצוות (ו)חזר בזמן, לא נרשמו אירועים חריגים." הרופאים העריכו כי המסוכנות שבמשיב לעצמו ולאחרים היא ברמה נמוכה, והעירו כי "המטופל ללא מערכת תמיכה כלל, לאחר שרצח את האם בארץ, נותרה רק דודה שאינה מעוניינת להיות עמו בקשר ולא הגיעה לבקרו מאז שאושפז." הם סיכמו: "לאור מצבו הנוכחי [של המשיב] נבקש להשאיר את הסטטוס על כנו, להמשיך את החופשות למספר שעות בליווי נציג הקרן."

4.         בבדיקה בפני הוועדה נרשם כי המשיב "בהכרה מלאה, משתף פעולה. עונה לשאלות לעניין. ללא פרודוקציה פסיכוטית פעילה. מביע חרטה על מעשיו ותובנה שהאירוע קרה בעקבות מצב חולני שהיה אפשר למנוע במידה והיה פונה לפסיכיאטר. מבקש חופשות ללא ליווי, מסביר לגבי עלות החופשות הקיימות כעת." הוועדה העריכה גם היא, כי המסוכנות שבמשיב נמוכה; החליטה על הענקת חופשות לפי שיקול דעת המנהל, ונימקה את החלטתה בהרחבה. הוועדה הסבירה מדובר באשפוז הנמשך זה תקופה ארוכה, כאשר היציאה לחופשות בליווי נעשית ללא תקלות, התייחסה לקושי של המשיב לשאת בעלות הליווי, אזכרה את המסוכנות הנמוכה ואת בקשת הפרקליטות לקבל את עמדת המחלקה, "אולם", כך נכתב בהחלטה, "עמדת המחלקה כפי שמובעת במכתב מצביעה לכיוון האפשרות דווקא להקל על סטטוס החופשות. משכך, הרינו משנים את הסטטוס מחופשות בליווי לחופשות עפ"י שיקול דעת של המחלקה, אשר תמיד יכולה להפעיל את שיקול הדעת ולהחליט האם המצב מאפשר הוצאה לחופשות ללא ליווי. עוד נוסיף כי החופשות עפ"י שיקול דעת הינו שלב נוסף בהליך השיקום של המטופל ולקראת מציאת פתרון שיקומי לאחר האשפוז."

5.         המערער לא ראה לנכון לראות את הדיון בוועדה כחשוב דיו כדי שנציגו יופיע בפני הוועדה ויסביר לה את עמדתו, ובמכתב העמדה שהגיש לוועדה הוא תמך בהמשך יציאתו של המשיב לחופשות, על פי הסטאטוס הנוכחי, וציין את המסוכנות הנמוכה וכן כי "לא נרשמו אירועים חריגים בהתנהגותו [של המשיב] (ו)לא נמצאה עדות לפעילות פסיכוטית חריפה." איני משוכנע עד תום כי "עמדת המחלקה כפי שמובעת במכתב (של הפרקליטות?) מצביעה לכיוון האפשרות דווקא להקל על סטטוס החופשות". אולם, בכל מקרה, עמדת הרופאים בהפנייתם אינה אלא המלצה, אם כי בעלת משקל, המונחת בפני הוועדה, אשר מוסמכת לסטות ממנה, אם לכיוון של החמרה, ואם להקלה, הכל על פי התמונה הכוללת הנפרסת בפניה לגבי החולה, ובמסגרת שיקול דעתה כפרי האיזון בין שני האינטרסים הרלוונטיים: הגנה על שלום הציבור ושלומו של החולה מחד, אל מול הצורך שלא לפגוע מעבר למידה הנדרשת בחירותו של החולה, תוך נקיטת גישה אנושית ומתחשבת בו בצרכיו בכבודו ובשיקומו. כך, עד אשר בסופו של תהליך אשפוז וטיפול, ניתן יהיה להחזיר את החולה לחיים בקהילה, תוך הערכה כי הוא יוכל לחיות בתוכה, או במוסד מתאים בה, כאחד האדם, כמי ששוקם.

            נראה, כי שיקומו של חולה הנפש מצריך זמן. כך במיוחד לגבי מי שמחמת מחלתו ביצע מעשה חמור כרצח, שלגביו נקבע כי ניתן יהיה לשחררו מן האשפוז רק לאחר שלוועדה יתברר, כי חל בו שינוי יסודי ובסיסי המתבטא גם ברמיסיה רציפה לאורך זמן, תוך הפחתת המסוכנות למינימום הנדרש, כך שהיא תשתכנע, בוודאות קרובה, שניתן לסיים את האשפוז. טבעו של הדבר מצדיק זמן ושהות ממושכת באשפוז ובטיפול. אולם, החזקת חולה הנפש, גם זה שרצח, בכפיה בבית החולים, אינה מטרה כשלעצמה. אין לכלול בהחזקה כפויה זו ביטוי של ענישה, ויש לזכור תמיד כי השאיפה היא להביא לשיקומו של החולה ולהטבה במצבו תוך הענקה של חופשות, כמידת האפשר.

אפנה בנידון זה לדברים הנכוחים מפי כב' הנשיא ברק, אותם ראוי לשנן, בע"פ 2060/97 פלונית נ' הפסיכיאטר המחוזי - תל אביב, מיום 11.3.98 המצוטט בע"ו (מחוזי חיפה) 18248-04-14 פלוני נ' הוועדה הפסיכיאטרית ליד בית החולים שער מנשה, מיום 22.4.14, שם נרשם:

"6. היציאה לחופשה טעונה אישור של הוועדה. הכלל הוא, אם כך, כי אין לחולה זכות מוקנית לצאת לחופשה. מצד שני, יש לזכור כי האשפוז הכפוי פוגע קשות בחירותו של חולה הנפש. האשפוז לא נועד לשמש צעד של ענישה או גמול על מעשי העבירה שבעקבותיהם הוצא הצו. מטרתו לטפל בחולה ולשמור על שלומו ושלום הציבור נוכח המסוכנות שבחולה מחמת השפעת המחלה על תובנתו והתנהגותו. לפיכך, ראוי כי החולה לא ייפגע אלא כמידה הנדרשת, תוך נקיטה בגישה חיובית לפיה תינתן חופשה העשויה לתרום לחיזוק תהליך שיקומו של החולה. כל זאת בתנאי ששלום הציבור לא ייפגע. מדובר, כמו כן, בהחלטה של הוועדה, גוף סטטוטורי הנושא באחריות רבה, במותב של שלושה כולל שני רופאים פסיכיאטריים ומשפטן, שבהחלטתו אין בית המשפט מתערב אלא כאשר יש להתערבות זאת הצדקה של ממש. כך גם באשר לחופשות. מי כמו הוועדה הוא בעל הניסיון והיכולת להסתכל על כך בעין בוחנת תוך הכרת המציאות והוויית החיים של החולים, גוף שלו מסורה הערכת המסוכנות שבחולה, על בסיס כלל הנתונים ובעיקר מהלך המחלה, טיבה, ועוצמתה?

7.  אנו מדברים אפוא במכלול של שיקולים, שלאורם יש לקבוע אם להעניק חופשה, וכן את תנאיה, כשיש לזכור כי הנושא מצוי בלב ליבה של עבודת הוועדה, שלגבי החלטתה, ככלל, אם היא התקבלה בהליך תקין, תהא נטיית בית המשפט שלערעור לא להתערב. עוד יש לזכור כי בהערכת מצבו של החולה יש לשקול את התמונה כולה, לרבות את עברו של החולה, ככל שהדבר מעיד על מסוכנותו הנוכחית. בענייננו, נרשמו לחובת החולה עשרות רישומים פליליים, במגוון עבירות, לרבות עבירות אלימות.

6.         נושא החופשות נדון בפסיקה פעמים רבות, ובהן, בין היתר, ע"ו (מחוזי חיפה)  25906-12-13 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה מיום 24.12.13 וע"ו (מחוזי חיפה) 51192-03-14 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה מיום 6.4.14, בו דובר במקרה חמור של ניסיון לרצח. שם נרשם:

"נוכח אירוע כה קשה, שאך כפסע היה בינו לבין רצח, נדרש כי הוועדה תשתכנע, בוודאות קרובה, שחל בחולה שינוי מהותי ובסיסי עקב הטיפול אותו הוא מקבל בבית החולים, אשר מתבטא ברמיסיה יציבה לאורך זמן, שיש בה כדי לנטרל את המסוכנות שבחולה, שמא יארע הרע מכל, והוא יחזור על מעשהו. בנוסף לאותו שינוי יסודי ויציב לטובה, יש צורך בנקיטת אמצעי זהירות במהלך החופשה (ליווי, הגבלה של זמן ומקום, יידוע המשטרה, וכו'). שני אלה יחד: השינוי הבסיסי והיציב לטובה, ואמצעי הזהירות בעת הימצא החולה מחוץ לבית החולים, צריכים לאזן את הסיכון הנשקף מן החולה. יש לזכור כי הוא עדיין חולה; המחלה עשויה להתפרץ, ועל כן, לאור הרקע והעבר, נדרש משנה זהירות מצד הוועדה בהעניקה חופשה. יחד עם זאת, תמיד יש להתייחס אל החולה ביחס המנותק מגישה מענישה, שיש עימו חמלה, תוך נקיטת צעדים מדודים בהענקת חופשות, הן כדי לתרום בכך לשיקומו של החולה, הן כדי שלא תיגרם פגיעה בחירותו מעבר למידה הנדרשת. (ראה והשווה: ע"ו (מחוזי חיפה) 50587-12-12 פלוני נ' הוועדה הפסיכיאטרית ליד בית החולים שער מנשה, מיום 6.1.13; ע"ו (מחוזי חיפה) 47068-02-13 פלוני נ' הוועדה הפסיכיאטרית ליד בית החולים שער מנשה, מיום 11.3.13; ע"ו (מחוזי חיפה) 5265-06-13 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, מיום 24.6.13, וכן האסמכתאות המאוזכרות בכל אחד מפסקי הדין הללו).

החלטת הוועדה, בנידון זה, יסודה באיזון בין השיקולים האמורים. זו החלטה שבשיקול דעת, רפואית ביסודה, של גוף מקצועי הנושא באחריות רבה, בין היתר לאור הרכב מותבו. הוועדה יכולה שלא לילך על פי המלצת הרופאים במחלקה, שאינה אלא המלצה בלבד, אם כי יש לייחס לה משקל ראוי. בהחלטה כזו אין בית המשפט מתערב אלא כאשר כללי הצדק הטבעי נפגעו, או כאשר ההליך לא היה תקין, או כאשר היא אינה משתלבת עם התמונה הכוללת המתגבשת לגבי החולה, או כאשר היא חורגת מסבירות, או מיוסדת על טעות, וכיוצא בזה (ראה: רע"א 8000/07 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלוני, מיום 2.5.12; ע"ו (מחוזי חיפה) 46262-06-13 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, מיום 30.6.13, וכן ע"ו (מחוזי חיפה) 888-07-12 פלוני נ' הוועדה הפסיכיאטרית ליד בית החולים שער מנשה, מיום 8.7.12)."

7.         לטענת המערער, יציאתו של המשיב לחופשה ללא ליווי, במצבו הנוכחי, יש עמה סיכון לציבור, במיוחד שעה שאין בנמצא מסגרת תומכת מתאימה ללוות את המערער בזמן החופשה, ולהשגיח עליו. כמו כן טוען המערער כי הוועדה היא זו הצריכה להשאיר בידיה את שיקול הדעת הבלעדי באשר לחופשה, כך שלא היה מקום להעביר חלק משיקול דעת זה אל המחלקה, כדי שזו תחליט אם מצבו של המשיב מצריך ליווי. מנגד, טוענת ב"כ המשיב כי יש לתת משקל להתנהגותו הנאותה של המשיב זה תקופה ארוכה, במחלקה, להערכת המסוכנות הנמוכה, ולקידום אינטרס השיקום, אשר מתאפשר להתחיל בו רק עם שינוי הסטאטוס של המשיב, מכזה היוצא לחופשות מוגבלות, ליציאה לחופשות על פי שיקול דעת המנהל. באשר למשיב, לא החופשות הן העיקר, אלא תהליך שיקומו, וכיום, בנוסף לחופשות, הוא יוצא כל יום למשך 4 שעות מן המחלקה בה הוא מאושפז, אל המחלקה השיקומית, הכל ללא כל תקלה.