ב"כ העורר:
בערר זה אני מבקש להתחיל מהסוף. עברתי על הפסיקה שדנה בתיקים הקשורים לבקשות מעצר עד תום ההליכים, הן בבתי המשפט המחוזי והן בביהמ"ש העליון. הפסיקה מסתכמת כפי שכתבה כב' השופטת בר זיו בב"ש 3479/05, כאשר במסגרת אותו ב"ש כב' השופטת בר זיו אומרת שהיא מאמצת את הפסיקה של ביהמ"ש העליון, לפיה בתיקים כאלה ניתן לבחון חלופת מעצר לאחר קבלת תסקיר שירות מבחן. בתיק זה העורר לא זומן לשירות המבחן, ולכן אבקש, לאור הפסיקה שאמציא העתק ממנה לביהמ"ש, שקודם כל יופנה העורר לקבלת תסקיר שירות המבחן שיבחן את המסוכנות הקיימת, אם בכלל, וגם את עניין החלופה.
אני יודע שאת זה היינו אמורים לעשות בערכאה הקודמת, אך שם לא ייצגתי את העורר. לכן אבקש שהתיק יוחזר לביהמ"ש קמא, והעורר ישלח לקבלת תסקיר שיבחן את החלופה. לשירות המבחן יש את היכולת לבחון את החלופה המוצעת, האם היא מתאימה או לא מתאימה, ואח"כ ניתן יהיה לטעון.
ב"כ המשיבה:
אנו מתנגדים לבקשתו של חברי. אני מפנה להחלטת כב' השופטת אסיף, שהיא אכן מודעת לעובדה שמעצר עד תום ההליכים בעבירות תעבורה יינתן במקרים נדירים וחריגים. השופטת מציינת במיוחד שמקרה זה נכלל באותם מקרים.
בשלב זה הצדדים יטענו לגופה של הבקשה, ואם בסוף ההליך אמצא כי יש טעם בקבלת תסקיר מעצר בעניינו של העורר, אתן הוראות מתאימות לכך.
ניתנה היום י"ג בשבט, תשס"ח (20 בינואר 2008) במעמד הצדדים.
ב"כ העורר:
מדובר בעורר אשר טען בפני השוטרים שחקרו אותו שהוא אינו בזמן פסילה, כיוון שעוה"ד אשר ייצג אותו הגיש ערעור על פסה"ד אשר ניתן על ידי ביהמ"ש לתעבורה בחדרה, ונודע לו על ידי עו"ד שאותו פס"ד, ושהיה עיכוב ביצוע של הפסילה. זו היתה הגרסה. זה מה שנאמר על ידי העורר בפני החוקרים ובפני.
יחד עם זאת, העורר אמור לנהל את תיקו העיקרי. התיק העיקרי קבוע להקראה ליום 28.1.08, ואני מאמין שתיק זה לא יסתיים לפני תקופה של מספר חודשים. עיינתי בפסיקה שניתנה על ידי בימ"ש זה, כאשר במסגרת אותו ב"ש שהזכרתי קודם, לעורר היתה מיוחסת עבירה של נהיגה בזמן פסילה, נהיגה ברכב ללא רשיון נהיגה וגם ללא ביטוח, וכב' השופטת בר זיו התייחסה באותה החלטה בבש"פ 2465/05, סלימאן אלחמידי, וגם התייחסה לבש"פ 10118/04 נזמי ג'בלי, כאשר בעצם הפסיקה העדיפה חלופת מעצר על פני מעצר עד תום ההליכים, וזאת כמובן במידה וקיימת חלופה מתאימה. באותה החלטה השופטת בר זיו ציינה "מכל הפסיקה שבחנתי...". כך בהחלטות לעיל וכך גם בבש"פ 2996/05 סאלם חמדי. לפיכך כב' השופטת בר זיו הפנתה ואימצה את גישתה של כב' השופטת בייניש, קיבלה את הערר במובן זה שעניינו של העורר הוחזר לביהמ"ש קמא להכנת תסקיר מעצר. אני מבקש שביהמ"ש יאמץ החלטה דומה גם בעניין זה. ביהמ"ש העליון דן במספר החלטות שעותק מהן מסרתי לביהמ"ש, ההחלטות הן רבות, כאשר לדוגמא בתיק בש"פ 10118/04, באותו מקרה נתפס הנאשם בעבירה של נהיגה בזמן פסילה וביהמ"ש המחוזי הורה על מעצרו. לאחר מכן הוגש ערר לביהמ"ש העליון ושם נקבע כי ניתן לשחרר את הנאשם לחלופת מעצר מתאימה, לאחר שיונח תסקיר מעצר.
באותו תיק היה מדובר בנאשם שיש לו עבר מכביד, הן בתחום התעבורה והן בתחום הפלילי, ואף היו נגדו תלויים ועומדים מאסרים על תנאי בגין עבירות תעבורה, וחרף האמור קבע ביהמ"ש העליון כי ראוי לבחון אם ניתן לשחרר את הנאשם בחלופת מעצר, והוסיף שביהמ"ש מצווה לבחון חלופה גם כאשר מתקיימת עילת מעצר ובמיוחד בתיקי תעבורה.
ביהמ"ש העליון מציין שהוא מודע לכך שנגע תאונות הדרכים משתולל, יחד עם זאת "משקיימת בשלב זה של ההליכים...". ואני מדגיש שנאמר "יש לעשות מאמץ להעדפת דרך זו". ביהמ"ש קמא לא בחן כל חלופה. ביהמ"ש קמא, בהחלטתו, קבע כי קיימת עילת מעצר וקבע כי קיימת עילת מסוכנות אך לא התייחס לשום חלופה. הוא לא התייחס האם החלופה שהוצעה היתה מתאימה או לא. ביהמ"ש קמא לא אמר שבמידה ותוצע בפניו חלופה רצינית יותר אז הוא יעתר לה. כמובן שהחלטה זו מנוגדת לפסיקה של ביהמ"ש המחוזי ושל ביהמ"ש העליון.
הפסיקה שהבאתי היא של ביהמ"ש העליון והיא של נאשמים שיש להם עבר פלילי יותר חמור מאשר של העורר, וגם שם ביהמ"ש העליון אמר שחלופה חייבת להבדק.
אני מפנה לבש"פ 1295/06 שניתן ביום 14.2.06, גם שם דובר על נאשם אשר צבר עבר פלילי מאוד מכביד, הן בתחום הפלילי והן בתחום התעבורה. ביהמ"ש העליון ביטל גם שם את החלטת ביהמ"ש המחוזי אשר הורה על מעצר הנאשם עד תום ההליכים, וביהמ"ש העליון אימץ את תסקיר שירות המבחן והורה על שחרורו של הנאשם לחלופת מעצר, באותו מקרה בביתה של אמו. גם שם נאמר כי קיימת חובה לבחון חלופה.
אין ספק שבמקרים דומים שירות המבחן הוא גורם אובייקטיבי, מקצועי, אשר יבחן לעומק את החלופות אשר יוצעו בפניו, והוא ימצא האם מדובר במפקחים בעלי יכולת לפקח על העורר, ולכן בנסיבות אלה אני חושב שיהיה זה צודק לקבל את הערר ולהורות על שחרורו של העורר לאלתר, לחילופין, בתנאים שראוי לנכון על ידי ביהמ"ש, ולחילופי חילופין, שביהמ"ש יורה על שליחתו של העורר לקבלת תסקיר מעצר, ולדעתי אין בכך להוות כרטיס לשחרור. לביהמ"ש יש את הזכות לקבל או לא לקבל את המלצת שירות המבחן, אך להחליט מראש שהעורר לא ראוי לחלופה מבלי לבחון את האפשרויות הקיימות, לדעתי זו החלטה נוגדת להחלטות של ביהמ"ש העליון.
לדעתי אפילו אם ביהמ"ש אומר שהוא לא מאמין לעורר, יש צורך לבחון את החלופות בכל זאת. אני מפנה לאחת מהפסיקות שהגשתי, שם נקבע כי למרות הכל יש לקבוע חלופה.
ב"כ המשיבה: