דחיית ערר על ההחלטה שלא לשחרר את העורר למעצר בית

1.        לפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט צ' זילברטל) בב"ש 10207/07, מיום 12.11.07, בה דחה בית המשפט הנכבד קמא את עררו של העורר שביקש לשחררו למעצר בית.

2.        כנגד העורר הוגש כתב אישום בגדרו מיוחסות לו עבירות של גניבה, הכשלת שוטר ואיומים. בעקבות זאת התבקש מעצרו של העורר עד לתום ההליכים. הבקשה נתמכה בכך שלעורר עבר פלילי הכולל עשרות עבירות רכוש, עבירות בריחה ממשמורת חוקית, עבירות אלימות, סמים ועוד. העורר אף ריצה תקופות מעצר שונות ונדון ל-12 חודשי מאסר ול-6 חודשי מאסר על תנאי, שהם בני הפעלה.

           לאור האמור לעיל, נטען בבקשה כי מסוכנתו של העורר ברורה הן לאור ריבוי העבירות שביצע והן לאור העובדה שהוא לא נרתע מביצוע עבירות למרות שריצה תקופות מאסר בעברו, ולמרות שמאסר מותנה כנגדו תלוי ועומד.  כן נטען כי עולה כאן חשש כי העורר ינסה להימלט מן הדין.

3.        בית משפט השלום (כב' השופטת ש' רנר) החליט ביום 7.08.07 לשחרר את העורר בתנאים שכללו מעצר בית מלא ואיזוק אלקטרוני. על החלטה זו הוגש ערר לבית המשפט המחוזי בירושלים (ב"ש 9853/07). הערר האמור נדחה על ידי כב' הנשיאה מ' ארד, שציינה כי היא דוחה את הערר לא בלי היסוס וכי יש להניח כי בהעדר נסיבות יוצאות דופן, אם יפר העורר את מעצר הבית, לא תינתן לו הזדמנות נוספת והוא ישלח למאסר.

4.        בתאריך 7.10.07, הגישה המשיבה בקשה לעיון חוזר, בה ביקשה כי בית המשפט יורה על מעצר העורר עד תום ההליכים. הבקשה הוגשה לאור העובדה כי כנגד העורר הוגש כתב אישום שמייחס לו 4 עבירות של הפרת הוראה חוקית בכך שהפר את תנאי המעצר הבית שנקבעו לו בתאריך 7.08.07. בית משפט השלום (כב' השופטת ש' רנר) דחה את הבקשה לעיון חוזר, למרות ההפרות המיוחסות לעורר, מאחר שלא הוצגו ראיות כי העורר הוזהר בעקבות ההפרות הקודמות. בית המשפט סבר כי בנסיבות האמורות, על אף עברו של העורר יש מקום לתת לו הזדמנות אחת נוספת בטרם ייעצר עד תום ההליכים נגדו, וחילט חלק מסכום הערובה שהופקדה.

5.        גם לאחר ההחלטה הנ"ל, העורר לא שמר על תנאי חלופת המעצר ולפיכך הוגשה בתאריך 26.10.07 בקשה נוספת לעיון חוזר בהחלטה מיום 7.08.07. בבקשה זו ניתנה החלטה על ידי בית משפט השלום הנכבד ביום 29.10.07, בה קבע בית המשפט כי העורר ייעצר עד לתום ההליכים. בהחלטתו זו קבע בית המשפט, מפי כב' השופטת ש' רנר, כי למרות שמתיק החקירה עולה לכאורה כי העורר הפר את תנאי מעצר הבית בשלושה מועדים - די בהפרה שהקצרה התרחשה ביום 20.10.07, בה מודה העורר (בטענה כי יצא מהבית על מנת לקנות סיגריות), כדי להצדיק את מעצרו עד תום ההליכים.

6.        כנגד ההחלטה האמורה מיום 29.10.07, הגיש העורר ערר לבית המשפט המחוזי, שנדון בפני כב' השופט צ' זילברטל. בית המשפט הנכבד קמא דחה ביום 12.11.07 את עררו של העורר ונימק את קביעתו, בין השאר, בזו הלשון:

"אינני סבור כי מדובר בהפרה "טכנית". יש משמעות רבה לעובדה כי הפרה זו, קצרה ככל שתהיה מבחינת היציאה מהבית, נעשתה  בנסיבות שתוארו לעיל, דהיינו - לאחר שבית המשפט המחוזי אמר את דברו בהחלטת כב' הנשיאה ארד, לאחר שהוגשה על ידי המשיבה בקשה לעיון חוזר עקב הפרות קודמות ולאחר שבית משפט השלום נתן לעורר הזדמנות נוספת, כשהוא יוצא מגדרו שלא להורות על מעצר בפועל, אף כי מדובר במקרה שהמעט שניתן לומר עליו הוא, שהוא "גבולי". לפנינו דוגמה למצב שלא ניתן עוד ליתן אמון בעורר. מתן אמון בעורר הוא תנאי יסודי לשחרור לחלופת מעצר, במיוחד כאשר מדובר בעורר שנושא על שכמו הרשעות קודמות כה רבות ואשר תקופת מאסר ועונש מותנה לא הרתיעו אותו מלשוב ולעבור עבירה".

           החלטה זו היא כאמור נשוא הערר שבפני.

7.        הנני סומך ידי על התוצאה אליה הגיע בית משפט הנכבד קמא בהחלטתו וכן על נימוקיו. אשר על כן - הערר נדחה.

           ניתנה היום ג' בשבט התשס"ח (10.1.2008).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    על

מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il