דחיית ערעור על חומרת העונש בעבירות יידוי אבנים לעבר כלי רכב ישראליים

המערער, רביע עלי מוחמד כליב, יליד 1992 מהכפר חארס, הורשע בעבירה על פי ובהתאם לסעיף 53(א)(3) לצו בדבר הוראות ביטחון. על יסוד כתב האישום בו הורשע, עולה, כי החל מחודש נובמבר ועד סמוך למעצרו, היה המערער מעורב במספר אירועים, אשר במסגרתם יידו אבנים לעבר רכבים ישראליים שחלפו בסמוך למקום מגוריו.

ביהמ"ש גזר על המערער 9 חודשי מאסר, מהם ציווה כי יהיו 4 חודשי מאסר לריצוי בפועל, ואילו היתרה תהא על תנאי למשך 3 שנים. בצד זה, גזר ביהמ"ש על המערער אף 2,000 ש"ח קנס או חודשיים מאסר תמורתו.

ביהמ"ש דלמטה ראה במעשי המערער, חומרה מיוחדת ונפוצה, אשר אין להקל בה ראש. קל וחומר, כאשר מדובר בפעילות אשר נועדה לפגוע בכלי רכב נוסעים, ולהעמיד אותם אגב כך במסוכנות רבה עוד יותר. ביהמ"ש הביא בחשבון את נסיבותיו האישיות של המערער ונתן ביטוי לגילו הצעיר יחסית, כמו גם הביא בחשבון את מסגרת מעורבותם של שותפיו ומדיניות הענישה הרלוונטית לכך.

לדעת הסנגוריה, העונש אשר נגזר למערער, הוא עונש חמור ובלתי פרופורציונאלי כלל וכלל. עונש זה חורג הוא מרמת הענישה הראויה בסוג זה של עבירות ואיננו עולה בקנה אחד עם מדיניות הענישה, אשר שם ביהמ"ש כנר לרגליו. על כן, דרשה הסנגוריה את התערבותה של ערכאה זו וביקשה להקל עם המערער.

כל חומרה אין בעונש שהשית ביהמ"ש על המערער. אמנם, המערער הוא בעל עבר נקי וגילו אף צעיר משאר הבאים בשעריו של ביהמ"ש. יחד עם זאת, מעד המערער בעבירה חמורה, אשר מדיניות הענישה מחייבת החמרה בעניינה.

לטענת הסנגוריה החמיר ביהמ"ש מאוד בעונשו של המערער, בהשוואה להסדר הטיעון שהגיעה הסנגוריה עם התביעה בעניינו של השותף. להסדר טיעון זה הגיעה הסנגוריה לנוכח גילו הצעיר של השותף, החיסכון בזמן השיפוטי, לנוכח עברו הנקי ובשל קשיים ראייתיים משמעותיים. לציין כי, הסדר הטיעון טרם הוצג בפני ביהמ"ש, וממילא טרם ידוע אם בכלל יקבל את אישורו של ביהמ"ש. על כן, מצביעה התביעה לאותם קשיים ראייתיים משמעותיים אשר עמדו ביסוד ההסדר עם השותף ואשר לא מצאו את מקומם בתיק זה.

אין דעתי כדעת הסנגוריה. סבורני כי משביקשה הסנגוריה לקיים גזירה שווה בין עונשו של המערער לבין העונש שיגזור ביהמ"ש על שותפו, הרי כי הרחיק לכת עד מאוד. גם אם נקבל את ההשוואה הלכאורית, אין בידי הנתונים הרלוונטיים לצורך ביקורת ההסדר, ואם לא די בך, הרי שאין אני יכול לצרף דעתי להסכמה המטילה עונש של 45 ימי מאסר למי שיידה אבנים במספר אירועים. אין כל ספק כי גיל שותפו של המערער הכריע את הכף באותו עניין.

משהגעתי למסקנה כי אין העונש שהשית בימ"ש דלמטה חמור במידה המצדיקה את התערבותי, באתי לדחות את הערעור.

ניתן היום, 28 בדצמבר 2008, א' בטבת התשס"ט, בלשכה. מזכירות ביהמ"ש תעביר העתק פסק דין זה לידי הצדדים.

שופט

רמ"שית: עאר