דחיית ערעור על הרשעה בעבירות חבלה והחזקת סכן וקבלת הבקשה להחמרת העונש

,השופטת א' חיות:
 
           זהו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופט ה' ח'טיב) שהרשיע את המערער בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה והחזקת סכין שלא כדין, בגינן נגזרו עליו ארבע שנות מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי לשלוש שנים והופעל עונש מאסר מותנה בן שמונה חודשים שהיה תלוי ועומד כנגדו לריצוי באופן חופף. כן חוייב המערער בתשלום פיצוי לשתי המתלוננות אשר כלפיהן בוצעו העבירות.
המערער משיג בפנינו כנגד הרשעתו (ע"פ 9340/06), והמדינה מנגד מערערת  על קולת העונש (ע"פ 9184/06).
 
כתב האישום וגרסת המערער
 
1.        המערער עמד לדין בבית המשפט המחוזי בנצרת בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), הפרעה לשוטר במילוי תפקידו לפי סעיף 275 לחוק העונשין והחזקת סכין שלא כדין לפי סעיף 186(א) לחוק העונשין. העובדות כפי שפורטו בכתב האישום הן אלה: בלילה שבין ה-29.7.2005 ל-30.7.2005 בילו המערער, שהיה אז כבן תשע-עשרה שנים, ודודו מאיר כהן (להלן: מאיר) במועדון "הסירקל" בקרית שמונה (להלן: המועדון). בסמוך לשעה 03:00 לאחר חצות ניגש מאיר אל ס.פ (להלן: ס.) וי. ק. (להלן: י.), אשר חגגו ביחד עם חברתן ק. ח. (להלן: ק.) את החלמתה ממחלת הסרטן, ודרש לדבר עימן ביחידות. ק., אשר הבחינה כי מעשיו מטרידים את חברותיה, הרחיקה אותו מהן לכיוון פתח היציאה של המועדון כשהיא אוחזת בחולצתו, והוא עזב את המועדון שרוט בצווארו. כעבור זמן קצר התקרב המערער אל ס. וי. (להלן: המתלוננות), החל לרקוד בסמוך אליהן ולפתע שלף מכיס מכנסיו סכין "פרפר" ונעץ אותה שוב ושוב בפלג גופה העליון של ס., עד שהתמוטטה ונפלה ארצה מדממת. לאחר מכן פנה המערער לעבר י. ודקר גם אותה וכאשר נפלה גם היא ארצה מדממת השליך את הסכין מידו ונמלט מהמועדון. המערער הסתתר במשך למעלה משבוע ימים עד אשר נתפס בידי כוחות המשטרה. כתוצאה מהמעשים המתוארים נגרמו לי. פצעי חתך בכתף ימין, בבטן, בזרוע וכן קרע בכבד ונקב בריאה. היא אושפזה בבית החולים למשך כשבועיים במסגרתם בוצע ניתוח בבטנה והוכנס נקז לריאותיה. לס. נגרמו כתוצאה מן הדקירות פצעי חתך בבטן ובחזה וכן פגיעה בכליה השמאלית, ואף היא נזקקה לטיפול כירורגי ואושפזה בבית החולים משך למעלה משבוע, חלק מן הזמן במחלקה לטיפול נמרץ.
 
2.        המערער כפר בעובדות כתב האישום, למעט העובדה כי ביום האירוע בילה במועדון. גרסתו בתמצית הייתה כי בעת ששהה במועדון פגש את י. וס., אותן הוא מכיר מקודם, הם התחבקו והתנשקו ורקדו ביחד כשעה עד שהשתיים פנו לקנות לעצמן שתיה חריפה, ואילו הוא סירב להצעתה של ק. לשתות. לאחר מכן המשיכו לרקוד והוא סיפר לי. ולס. שהוא נוסע הלילה לאילת. אז יצא מהמועדון, לקח מביתו תיק שהכין מראש ונסע בטרמפים לאילת, שם ישן על החוף. המערער טען כי עזב את המועדון קודם לאירוע הדקירה וכלל לא נכח במקום בעת שהתרחש.
פסק דינו של בית המשפט המחוזי
 
3.        בית משפט קמא הרשיע את המערער בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה ובעבירה של החזקת סכין שלא למטרה כשרה בקובעו כי השאלה המרכזית שיש להידרש אליה היא שאלת זהות הדוקר משום שהעובדה שהמתלוננות נדקרו וכן העובדה שכתוצאה מהדקירה נגרמו להן חבלות חמורות לא היו שנויות במחלוקת. לצורך כך סקר בית המשפט את הראיות הישירות והנסיבתיות שהונחו בפניו ובהן העדויות שמסרו שתי המתלוננות בפרשה. על פי הגרסה שמסרה ס. בבית החולים למחרת אירוע הדקירה וכן בבית המשפט, היא זיהתה את המערער בוודאות כמי שדקר אותה ואת י.. בית המשפט בחר להאמין לגרסה זו אף שסמוך לאחר הדקירה ובעודה במועדון אמרה ס. לחוקר המשטרה לוי אשכול שהיה במקום כי מאיר הוא שדקר אותה ושעות ספורות לאחר האירוע אמרה לחוקר המשטרה רוני יפה בבית החולים כי אינה יכולה לומר בוודאות מי דקר אותה, מאיר או המערער. בית המשפט קבע בהקשר זה כי נוכח מצבה הגופני הקשה ונוכח הטראומה שבה היתה ס. נתונה אין לייחס משקל לאמרות הראשונות שלה, ולעומת זאת יש ליתן את מלוא המשקל להודעה שמסרה למחרת הארוע לאחר שמצבה הרפואי התייצב ולאחר שהיה ביכולתה לחשוב ולהיזכר בהשתלשלות האירועים. בית המשפט הוסיף וקבע כי עדותה של י., אשר העידה כי כאשר הרגישה את כאב הדקירה ראתה את המערער עומד לידה ומכה אותה, היא "עדות מהימנה וראויה לאימון", בציינו כי לא מצא בעדותה דברי גוזמה. עדותה זו אף תאמה את ההודעה שנגבתה ממנה בבית החולים למחרת האירוע, בה סיפרה י. כי המערער הוא שדקר אותה, אם כי ציינה שלא ראתה את הסכין והוסיפה ואמרה כי לדעתה המערער נשלח על ידי מאיר בעקבות התקרית שאירעה ביניהם קודם לכן. בית המשפט היה ער לכך שמיד לאחר אירוע הדקירה ובעודה במועדון שאל חוקר המשטרה לוי אשכול את י. האם נדקרה על ידי מאיר והיא הנהנה בראשה, אך קבע כי באותה עת היתה י. במצב של הלם ועל סף עילפון ועל כן אין לייחס לאותו הינהון כל משקל. תמיכה ראייתית לזיהויו של המערער כמבצע הדקירה מצא בית המשפט בהודעה שמסרה במשטרה מאיה לוגסי (להלן: מאיה). מאיה נכחה במועדון סמוך למקום האירוע וסיפרה כי ראתה את המערער, עימו היתה לה היכרות מוקדמת, תוקף את המתלוננות לאחר שהכניס את ידיו לכיס מכנסיו והוציא אותן. עם זאת ציינה מאיה כי לא ראתה מה החזיק המערער בידיו. בית המשפט קבע כי הגם שבעדותה בבית המשפט מיתנה מאיה חלק מן הדברים שאמרה בהודעתה במשטרה ואף ציינה כי היתה מטושטשת כיוון שהיתה תחת השפעת אלכוהול, הרי שאין בכך כדי לפגוע בגרסתה הראשונית והוא ייחס זאת למבוכה בה היתה נתונה בעקבות העובדה שנאלצה להעיד נגד המערער שבינו לבינה יש קירבה משפחתית. תמיכה ראייתית נוספת לזיהויו של המערער כמבצע הדקירה מצא בית המשפט גם בעדותם של שניים מן המאבטחים במועדון. המאבטח איליה גבריאל מסר בהודעתו במשטרה כי ראה בחור מכה בחורה בכתפה באמצעות בקבוק וכי לאחר שהבקבוק נשבר הוא דקר באמצעותו בחורה נוספת. לאחר מכן זיהה גבריאל את המערער בתמונה כבעל דמיון לבחור הדוקר. בית המשפט קמא ציין כי לעד זה לא היה כל אינטרס להפליל את המערער, וכי בעדותו בבית המשפט אף ניכר בו חוסר הרצון להעיד נגדו. מאבטח נוסף אשר בעדותו מצא בית המשפט חיזוק לזיהויו של המערער כמבצע הדקירה הוא מחמד אמין, אשר זיהה במסדר זיהוי תמונות את המערער כבחור הדומה לבחור שמשך את תשומת ליבו באותו לילה במועדון משום שהתנהג לא יפה ורקד תוך השתוללות ותנועות לא טבעיות. העד הוסיף וסיפר כי אף תפס את הבחור בידו אך לאחר שנאמר לו שיש בחורה פצועה עזב אותו ופנה אליה. גם בעדות זו מצא בית המשפט חיזוק לזיהויו של המערער כתוקף אף שציין כי אמין חזר והדגיש בעדותו שלא ראה סכין בידיו של המערער ולא ראה אותו מכה את מי מהמתלוננות. ראיות מחזקות נוספות מצא בית המשפט בהתנהגותו המפלילה של המערער, אשר לפי עדותן של מאיה וק. נראה בורח מהמועדון מיד לאחר האירוע. עוד קבע בית המשפט כי טענת המערער שכלל לא היה במועדון בעת האירוע הרחיבה את חזית המחלוקת והיא נסתרה על ידי עדי התביעה כולם. בית המשפט הוסיף וקבע כי עדות המערער הותירה רושם שלילי וכי הגרסה שמסר נעדרת הגיון וניכר בה שהוכנה על ידו מראש. בית המשפט הדגיש כי בניגוד למערער הותירו י. וס. רושם מהימן בעדותן וטענת המערער כי התחבק והתנשק איתן נסתרה על ידן. כמו כן ציין בית המשפט כי היעלמותו של המערער מקרית שמונה בליל האירוע לפרק זמן של כעשרה ימים מהווה בנסיבות העניין התנהגות מפלילה, בייחוד נוכח העובדה שהמערער בחר שלא להעיד את אימו אף שלגרסתו ידעה כי תכנן עוד קודם לכן לנסוע לאילת ללא קשר לאירוע. עוד קבע בית המשפט כי בחקירתו במשטרה סירב המערער להשיב לשאלות החוקר והסתפק במסירת גרסתו. בית המשפט דחה כבלתי משכנע את ההסבר שסיפק המערער בהקשר זה כי החוקר איים וצחק עליו, וקבע כי יש לזקוף לחובת גרסתו את אי שיתוף הפעולה מצידו בחקירה. עדותו של עד ההגנה משה יפרח, אשר העיד כי ראה את מאיר יוצא מן המועדון לאחר אירוע הדקירות, לא זכתה אף היא לאמון בית המשפט, בציינו כי ניכר בה שבאה לעולם אך ורק כדי לסייע למערער ולעורר ספק שמא מאיר הוא שדקר את המתלוננות. בית המשפט הוסיף וציין כי עדות זו עומדת בסתירה לעדותו של יניב אמסלם, אחד מבעלי המועדון, לה האמין בית המשפט אשר העיד כי ראה שהמאבטחים הוציאו את מאיר מן המועדון לפני האירוע וכי האפשרות שחזר למועדון לאחר מכן היא אפסית. עוד ציין בית המשפט כי אפילו היה מגיע למסקנה שמאיר אכן חזר למועדון לאחר שסולק ממנו, לא היה בכך כדי לשנות ממסקנתו באשר לזהות הדוקר נוכח הראיות שהוצגו בפניו. לבסוף ציין בית המשפט כי לאף אחד מן העדים לא היה כל אינטרס להעליל על המערער עלילת שווא, בהדגישו כי בינו לבין המתלוננות לא היה כל סכסוך קודם וכי נוכח עדותן של י. וס. שמאיר איים עליהן ניתן להסיק כי "[א]ילו היה מדובר בעדויות שבאו להעליל, הרי שקל להם יותר היה להעיד שמאיר כהן [ד]קר אותן".
 
4.        ביסוס לקביעה כי הדקירות בוצעו באמצעות סכין מצא בית המשפט בעדותה של ס. אשר סיפרה כי הדוקר השתמש בסכין, וכן בעדותו של אולג זוכרקין אשר רקד עם המתלוננות סמוך לפני שנדקרו והעיד כי ראה לפתע את י. מתמוטטת עם "סכין פרפר" בכתפה. הסכין עצמה ועליה דם (מוצג 28) נמצאה על ידי אחד מבעלי המועדון בזירה מיד לאחר אירוע הדקירות והוא נטל אותה ומסר אותה לחוקר המשטרה לוי אשכול שהיה במקום. על הסכין לא נמצאו טביעות אצבע כלשהן. בית המשפט הוסיף וקבע כי הוכח קיומו של יסוד נפשי מסוג "כוונה מיוחדת", במובן זה שמבצע העבירה התכוון לגרום לקורבנות חבלה חמורה ואף חפץ בכך. וכדבריו:
 
[המערער] דקר כ"א מהמתלוננות יותר מאשר דקירה אחת, גם באיזורים רגישים כמו בטן תחתונה, חזה, בדקירות חודרות. המסקנה היחידה המתבקשת ממעשיו כי הוא לא רק היה מודע למעשים שהוא מבצע אלא גם היה מודע לתוצאות הטבעיות הנובעות ממעשים אלה, קרי חבלה חמורה, ולא רק זאת, אלא גם חפץ באותה תוצאה, שהרי אם לא כן מדוע דקר בצורה אכזרית כ"א משתי המתלוננות יותר מדקירה אחת, ובמקומות שונים ורגישים של גופן, מבלי שתקדם לכך התגרות כלשהי מצידן.