דחיית ערעור על ההחלטה לשחרר ממעצר מואשם בהעדר מן השירות שלא ברשות

לאחר בחינת טענות הצדדים ועיון בכל חומר התיק, הגעתי לכלל מסקנה, כי נוכח נסיבותיו של המקרה שלפנינו והשאלות המשפטיות הנכבדות המתעוררות בו - דין הערעור להידחות. החלטתו של בית הדין קמא באשר לשחרור ממעצר של הנאשם על תנאיה תישאר בעינה, אולם זאת בכפוף לתנאי נוסף לפיו יימסר היום לנאשם זימון לדיון הבא במשפטו והוא יאשר בחתימת ידו קבלת אותו הצו.

נימוקי ההחלטה המפורטים יינתנו בהקדם.

ניתנה והודעה היום, ‏ט"ז באלול תשס"ז, 30 באוגוסט 2007, בפומבי ובמעמד בעלי הצדדים.

_________________                                                                                         יגאל פליטמן,         סא"ל

                                                                                                שופט  בית   הדין  הצבאי

                                                                                                ל    ע    ר    ע   ו    ר   י   ם     

נימוקי החלטה

1.           בפניי ערעור על החלטת בית הדין המחוזי במחוז שיפוט מטכ"ל (השופטת סא"ל אורלי ירון), אשר החליט לשחרר ממעצרו את המשיב, טור' רושדי חמוד, בכפוף לתנאים שפורטו בהחלטה. ביום 30 באוגוסט 2007 דחיתי את הערעור בעיקרו והודעתי כי נימוקיי יינתנו בהקדם. והרי הם.

2.           מתדפיסו האישי של המשיב עולה כי החל ללמוד במסגרת העתודה האקדמית ועבר למסלול העתודה הטכנולוגית. עוד עולה כי ביצע טירונות מיום 7 בינואר 2002 עד ל-8 בפברואר באותה שנה, וכי התייצב מאז לשירות בפועל פעמים נוספות לתקופות בנות יום עד יומיים. במסמכים שהגישה התביעה מופיע טופס בקשת המשיב לדחיית שירותו (דח"ש) לצורך לימודים במסלול אחרון זה מיום 26 באפריל 2004 (יום הבקשה) עד לתאריך 30 בספטמבר 2005. על טופס הבקשה אמור לחתום מפקד הבקו"ם (כפי שכונה התפקיד אז) כדי לאשר את ההתחייבות לשירות קבע שכלולה בבקשה. על בקשת המשיב מופיעה חתימת אישור ללא פרטי החותם. בחומר הראיות לא מופיע צו דחיית שירות לפי סעיף 36 לחוק שירות בטחון [נוסח משולב], התשמ"ו-1986 (להלן: החש"ב), אך הצדדים הסכימו כי ניתנה למשיב דחיית שירות לתקופה המבוקשת.

3.           ביום 30 במאי 2005 שלח פוקד למשיב בדואר רשום צו "בתוקף סמכותו לפי סעיף 38" לחש"ב. הפוקד ציווה על המשיב להתייצב לשירות ביום 16 ביוני 2005 (להלן יכונה הצו "צו 16 ביוני"). חומר הראיות שותק באשר לסיבה להוצאת הצו. התביעה נימקה את הצו בשניים: לימודיו של המשיב נסתיימו - ולכן פג טעמה של דחיית השירות; והמשיב לא התייצב לצו זימון קודם.

4.           המשיב לא נענה לצו. רשויות הצבא החלו הליכים שונים לטיפול בהיעדרותו. לא אפרט אותן משאין הן רלוונטיות להמשך החלטתי. רק ב-21 באוגוסט 2007 התייצב המשיב, ואז נעצר.

5.           נגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו עברה של העדר מן השירות שלא ברשות, לפי סעיף 94 לחוק השיפוט הצבאי, התשט"ו-1955 (להלן: החש"ץ), על כי נעדר מיחידתו, מיטב XX ע"ט, מיום 16 ביוני 2005 ועד יום 20 באוגוסט 2007. התביעה הצבאית ביקשה כי המשיב ייעצר עד תום ההליכים בעניינו. הצדדים הסכימו כי המשיב לא שירת בתאריכים האמורים, וכי אם יימצאו ראיות לכאורה, קיימת עילת מעצר. הם נחלקו ביניהם בשאלת סמכות בית הדין הצבאי לדון את המשיב.

6.           בית הדין המחוזי דחה את בקשת התביעה. בית הדין קמא הזכיר כי סעיף 35 לחש"ב, שמקים סמכות לבתי הדין הצבאיים, דורש הוצאת צו להתייצבות אדם לשירות סדיר כתנאי לסמכות בית הדין הצבאי. אף בתום תקופת דח"ש יש, לדעת בית הדין קמא, לציין בצו את מועד התייצבותו של יוצא צבא, לפי סעיף 38 לחש"ב, ובלעדי צו זה אין תחולה אף לסעיף 35. צו 16 ביוני, שהתיימר לבטל את הדח"ש של המשיב מכוח סעיף 38 לחש"ב, בטל משום שלא עמד בתנאי סעיף 38: לא צוין מפורשות כי בוטלה הדח"ש, הצו לא נומק (לפי סעיף 55 לחש"ב), ולא ניתנה למשיב הזדמנות לטעון. עולה כי המשיב נתון היה עדיין בדח"ש. עם תום הדח"ש על יוצא צבא להתייצב לשירות, אך לבד מחובת ההתייצבות הכללית, יש לצוות אותו בצו להתייצב, אחרת לא יקים סעיף 35 סמכות לבית הדין הצבאי.

7.           השופטת המלומדת סיכמה כי "ספק רציני" אם מוסמכות הערכאות הצבאיות לדון בעניינו של המשיב. על כן הורה בית הדין לשחרר את המשיב ממעצרו בתנאי שיפקיד 1,500 ש"ח במזומן, יחתום על כתב ערבות בסך 5,000 ש"ח, ימציא חתימת צד ג' על כתב ערבות בסך 5,000 ש"ח ויפקיד את דרכונו. בית הדין הוציא נגד המשיב צו עיכוב יציאה מן הארץ.

8.           התביעה הצבאית ערערה על החלטתו של בית הדין המחוזי, והסנגורית המלומדת ביקשה לדחות את הערעור. את טעמיהן אפרט בהמשך. אף בפניי הסכימו הצדדים כי המשיב לא התייצב לשירות בין יוני 2005 (ולמצער מספטמבר 2005) עד אוגוסט 2007. הם מסכימים כי עילות מעצר קיימות. הם אפילו מסכימים כי חלה על המשיב חובת התייצבות לפי החש"ב. כל שחלוקים הם עליו הוא שאלת הערכאה שתדון בעניינו של המשיב - בית המשפט האזרחי או בית הדין הצבאי. ככל שניתן למצוא עובדות בחומר שהוגש לי, נראה לי כי סוגיה זו מתעוררת בתיק זה במלוא עוצמתה, ולצדה שאלת משנה של תקפות הצו שנשלח למשיב. אסביר דבריי.

9.           סעיף 4 לחש"ץ הוא סעיף הסמכות הרגיל של בתי הדין הצבאיים, ואף בעניינו חל הוא:

מי שנתקבל כדין, או דימו בתום לב שנתקבל כדין, לכוחות הסדירים של הצבא או לשירות בכוחות המילואים של הצבא, יחול עליו חוק זה כל עוד לא קיבל שחרור מן הכוחות הסדירים או מאותו שירות מילואים.

10.       הואיל והמחוקק ביקש להקנות סמכות לבתי הדין הצבאיים גם על מי שנקרא לשירות ולא התייצב, אף שכעת אינו בפועל חלק מן הכוחות הסדירים של הצבא, קבע סעיף 35 לחש"ב חזקת תחולה שמתקשרת לסעיף 4 לחש"ץ (ההדגשה הוספה):

(א)   יוצא-צבא החייב להתייצב לשירות סדיר, רואים אותו, לענין חוק השיפוט הצבאי, התשט"ו-1955, כמי שנמנה עם הכוחות הסדירים של צבא-הגנה לישראל מן הזמן שנקבע בצו להתייצבות; לא התייצב, ללא צידוק מספיק, רואים אותו כאילו באותו זמן עזב את השירות שלא ברשות.