דחיית ערעור חולה נפש שהרג את אביו על החלטת הועדה הפסיכיאטרית שלא לשחררו לחופשות כלל בניגוד להמלצות הרופאים

1.         ערעור על החלטת הוועדה הפסיכיאטרית מיום 5.9.12, בדיון תקופתי על פי סמכותה שבסעיף 28(א) לחוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א-1991 (להלן: החוק), לפיה לא אושר למערער לצאת לחופשות כלל.

2.         המערער יליד 1984. בתקופה מאז שנת 1999 ועד שנת 2006, עבר המערער עבירות רבות והיה מעורב באירועים פליליים, שעניינם, לרוב, איומים ותקיפות, הכל כרשום לגביו בתדפיס המידע הפלילי של משטרת ישראל. בשלב מסוים תכנן המשיב לפגוע באביו המנוח באמצעות סכין. ביום 20.4.10 הצטייד המערער בסכין, הגיע כשהוא רכוב על אופנועו אל סמוך למקום מגוריו של אביו, אחר כך התקדם לעבר ביתו של המנוח ברגל על מנת למנוע את זיהויו וכשהגיע לשם צלצל בדלת, המנוח פתח את הדלת, המערער נכנס פנימה ואחר כך שלף את הסכין ודקר את המנוח בגבו. לאחר מכן נאבק המנוח עם המערער ואז דקר אותו המערער שתי דקירות נוספות (באזור בית השחי משמאל ובית השחי מימין), וכן גרם לו למספר חתכים בידו ובכף ידו. כשניסה המנוח לצאת מן הבית, דחף אותו המערער ומנע ממנו לברוח מן המקום. בהמשך, כשהתיישב המנוח בתוך הדירה החל המערער לקרוא לעזרה ואף התקשר אל המשטרה לצורך זה. כתוצאה מן הדקירות נגרם למנוח דימום מסיבי, הוא פונה לבית החולים ושם מת מפצעיו.

            על כך יוחסה למערער בכתב האישום שהוגש נגדו לבית המשפט המחוזי במחוז מרכז (תפ"ח 2573-05-10) עבירה של הריגה, לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

            לאחר שהוגשה לבית המשפט במחוז המרכז חוות דעת פסיכיאטרית אשר קבעה כי המערער חולה הורה בית המשפט ביום 13.5.10 על הפסקת ההליכים הפלילים נגדו, והוציא כלפיו בתאריך האמור צו אשפוז על פי ההוראה שבסעיף 15(ב) לחוק.

            מאז מאושפז המערער ומטופל בבית החולים "שער מנשה".

3.         על פי ההוראה שבסעיף 28(א) הנ"ל דנה הוועדה הפסיכיאטרית בעניינו של המערער לפחות אחת לשישה חודשים.

            ביום 9.11.11 ראתה הוועדה כי בהשפעת הטיפול התרופתי חל שיפור במצבו הנפשי של המערער, אך לא הייתה בטוחה כי הושגה יציבות מספקת של הרמיסיה במצבו. הוועדה החליטה לא לאשר חופשות כלל, ולא הלכה בעקבות המלצת הרופאים בהפנייתם מיום 21.8.11 בה ביקשו לאפשר למערער לצאת לחופשות בליווי.

ביום 2.5.12 החליטה הוועדה לא לאשר למערער לצאת לחופשות כלל. בפניה עמדה הפניית הרופאים מיום 25.4.12 אשר סיכמו כי "מדובר בגבר צעיר אשר לוקה בתהליך סכיזופרני פרנואידי. נמצא בצו אשפוז לאחר רצח אביו באפריל 2010. כעת במצב של רמיסיה טובה ויציבה. מביע חרטה על מעשיו עם תובנה שזה היה קשור למצב חולני ושצריך להמשיך (ה)טיפול התרופתי ע"מ למנוע החרפת (ה)מחלה. להערכתנו מצבו הנפשי הנוכחי מאפשר יציאות לחופשות. אנו מבקשים מתן חופשות בליווי דבר שיאפשר התקדמותו במצב." הוועדה לא הלכה על פי המלצה זאת כיוון שסברה כי "דרושה תקופת התייצבות ארוכה הרבה יותר ... (ו)טרם הגיע הזמן להוציאו לחופשות. הוא עדיין מגלה כעס בלתי מוסווה על אביו וגם החרטה על מעשהו אינה מושלמת ומהולה ברחמיים עצמיים. מעבר לאמור ", הוסיפה ונימקה הוועדה, "גם מבחינה משפטית על פי ההלכות שנקבעו ע"י כבוד השופט ברלינר בפרשת גד כרמי ובפרשת חוטה שגיב (ע"ש (מחוזי חיפה) 711/03 היועץ המשפטי לממשלה נ' שגיב בן מאיר חוטה, מיום 7.8.03) ע"י כבוד השופט דר בעבירות חמורות של רצח, אין למהר ולשחרר לחופשות אחרי תקופה כה קצרה, של שנתיים בלבד. מכאן, שמבחינה משפטית טרם בשלו התנאים (למתן חופשות - ש.ב)."

ביום 15.8.12 הופנה המערער פעם נוספת אל הוועדה. הרופאים העריכו כי המערער "כעת במצב של רמיסיה טובה ויציבה. מביע חרטה על מעשיו עם תובנה שזה היה קשור למצב חולני ושצריך להמשיך טיפול תרופתי על מנת למנוע החרפת מחלה. להערכתנו", כותבים הרופאים "מצבו הנפשי הנוכחי מאשר יציאה לחופשות - אנו מבקשים מתן חופשות בליווי דבר שיאפשר התקדמותו במצב."

בבדיקה בפני הוועדה, כמפורט בדו"ח מיום 5.9.12, נרשם כי ה"הופעה (של המערער) מסודרת, מודע צלול. אפקט רגזוני. חשיבה מחשבות גדלות מחשבות יחס. ... מציין שגם כעת יש לו מחשבות של רדיפה ומסרב לגלותם ... תחושה בבדיקה של קיום מחשבות גדלות ויכולות מיוחדות שלו להשיג את מה שירצה מהצוות במחלקה. מתיח (צ"ל: מטיח?) כלפי צוות הבדיקה בוועדה כי יכול להשיג מהרופא חופשות גם ללא אישור הוועדה ... בוחן מציאות ושיפוטה לקוי. תובנה חלקית בלבד למצבו. חרטה לגבי 'המקרה' שקרה לו עם אביו פורמלית בלבד, ללא כל ביטוי רגשי ממשי, ...". הוועדה העריכה כי המסוכנות של המערער לעצמו היא ברמה נמוכה, ולאחרים ברמה בינונית. לא צוין דבר לגבי המסוכנות בעבר. הוחלט, גם הפעם, לא לאשר חופשות כלל, ונומק: "(מדובר ב)חולה פסיכוטי חריף עם דיסימולציה מוכחת ובאישיות הבסיסית פסיכופט. סף גירוי נמוך והתנהגות ארוגנטית במהלך הבדיקה."

4.         על כך מלין המערער. לטענת בא כוחו, עורך הדין מועלם, הוועדה החמירה עם המערער יתר על המידה וראוי היה כי תלך על פי המלצת הרופאים החוזרת ונשנית, לפיה ההטבה הנמשכת במצבו של המערער מאפשרת להוציאו לחופשה לאחר שהוא מאושפז זה כשנתיים וחצי. החמרה זו מצד הוועדה מקורה, בעיקר, כך טוען בא כוח המערער, בכך שהוועדה התבססה על נתון שגוי כאילו מעשהו של המערער, כמתואר בכתב האישום שבעקבותיו הוצא צו האשפוז היה "רצח", בעוד שבכתב האישום יוחסה למערער עבירה של "הריגה". כמו כן טוען בא כוח המערער כי הוועדה ראתה את עצמה כבעלת תפקיד עונשי. היא ראתה את האשפוז והתמשכותו כחלק מן העונש המוטל על הנאשם, ומשכך, בדומה לאסיר בעבירת רצח, סברה כי אין להעניק לו חופשות כבר לאחר שנתיים וחצי של שלילת חירות.

            המשיבה טוענת כי החלטת הוועדה סבירה לאור מצבו של המערער, ובהתחשב חומרת מעשהו ובסכנה שבו, ועל כן אין להתערב בה.

5.         לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ועיינתי בחומר המונח בפני, אני מחליט לדחות את הערעור.

6.         המערער חולה נפש. בהשפעת מחלתו (סכיזופרניה פרנואידית) הרג המערער את אביו בדקירות סכין ביום 20.4.10. ברור אפוא, מאליו, כי בגלל מחלת הנפש בה לוקה המערער הוא מסוכן ומצבו הצריך אשפוז, הן לשם טיפול בו והן לשם הגנה על הציבור מפניו (סעיף 35 לחוק). באשפוז זה יש להמשיך ללא מתן חופשות כל עוד הדבר מתחייב על פי האיזון הנדרש בין הצורך לטפל במערער במסגרת אשפוז תוך פגיעה שלא מעבר לנדרש בחירותו אל מול האינטרס הציבורי שבשמירה על שלומו וביטחונו של הציבור, מפני הסכנה העשויה לרבוץ לפתחו, עקב הימצאותו של החולה מחוץ למסגרת של אשפוז.

            ככל שמעשה העבירה חמור יותר ומחלתו של החולה פעילה ויש עמה סיכון פוטנציאלי ממשי יותר, יינתן משקל רב יותר לצורך בשמירה על שלום הציבור וכתוצאה מכך תחלוף תקופה ארוכה יותר מאז תחילת האשפוז, עד אשר ניתן יהיה להתחיל ולהעניק לחולה חופשות. כמו כן, מתן חופשה סמוך מאוד לביצוע המעשה החמור שהביא לאשפוז, עשוי לפגוע באמון הציבור בוועדה, שמטרתה אינה רק לפקח ולעקוב אחר מצבו של המאושפז בכפיה, אלא גם לדאוג לשמירה על ביטחונו של הציבור מפני הסיכון שבחולה כזה. על כך ר' את מה שנכתב בע"ו (מחוזי חיפה) 14092-08-12 פלוני נ' הוועדה הפסיכיאטרית ליד בית החולים מזרע, מיום 11.9.12:

"מעמדה של הוועדה, בהקשר שבענייננו, צריך להיקבע על פי מטרות החוק ותכליתו של האשפוז הפלילי שהוא 'פרי של איזון בין המטרות המרכזיות המונחות ביסוד החוק: טיפול בנאשם חולה הנפש, מניעת סכנה (לעצמו ולציבור) וכל זאת תוך שמירה על זכויות האדם של הנאשם ... עניין לנו באיזון עדין בין מטרות (חירות, טיפול, מניעה), שלרוב מצויות בהתנגשות פנימית' (רע"פ 2060/07 וילנצ'יק נ' הפסיכיאטר המחוזי - תל אביב, פ"ד נב(1) 697, 710 - 711 (1998)). הוועדה עצמה היא 'גוף סטטוטורי המוקם מכוח סמכותו של שר הבריאות' כך ש'יש לראות בועדה הפסיכיאטרית גוף הכפוף לכללי המשפט המינהלי' (רע"א 8000/07 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלוני, מיום 2.5.12, פסקה 31). בידה סמכויות של ועדת חקירה, הרכבה ייחודי ובראשה משפטן: 'עבודתה של הוועדה טומנת בחובה הן הכרעות הדומות באופיין להכרעות שיפוטיות 'רגילות', והן הכרעות רפואיות ... חלקן האחר של הכרעות הן בעלות אופי 'מעורב' ולהן הן פן 'שיפוטי' והן 'פן רפואי'' (רע"א 8000/07, פסקה 39)."

מי שביצע מעשה רצח הביא בכך לידי ביטוי את הסיכון החמור ביותר העשוי לעלות על הדעת כי יתרחש בגלל מחלתו. הוא ביצע את העבירה החמורה ביותר שבספר החוקים. בכך הוא חצה קו אדום והחשש כי יחזור לחצות אותו בעתיד, כל עוד מחלתו פעילה, עומד בעינו. לגבי חולה כזה נקבע כי לא תינתנה לו חופשות כל עוד לא חל בו שינוי יסודי ובסיסי, יציב ולאורך זמן, בגלל הטיפול אותו הוא מקבל, עד כי ניתן יהיה להעריך בוודאות קרובה כי נשלל הסיכון לציבור בהתהלכו חופשו, אף בפיקוח ובליווי מחוץ לבית החולים. (ר' לאחרונה ע"ו (מחוזי חיפה) 25218-09-12 מדינת ישראל נ' פלוני, מיום 10.10.12 והאסמכתאות המוזכרות שם).

אפשר לראות את הכלל האמור כעומד בפני עצמו, אך להבנתי, אין הוא אלא ביטוי של האיזון הנדרש בין האינטרסים, המטרות והצרכים הנוגעים בדבר, על פי הנתונים המשתנים שאחד המכריעים בהם נוגע לעבירה שיוחסה לחולה, לחומרתה, לנסיבות ביצועה ולסיכון המשתקף ממנו.

על כן, ניתן משקל לכלל האמור, בשינויים המחויבים, גם למי שיוחסה לו עבירה של ניסיון לרצח, שעה שאך כפסע היה בין פציעתו הקשה של הקורבן, לבין מותו. כך גם לגבי מי שביצע עבירות פדופיליה, כשמחלתו פעילה וקיים חשש חמור כי יחזור לסורו בעת היותו בחופשה. (ר' ע"ו (מחוזי חיפה) 17670-07-12 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלוני, מיום 27.8.12).