דחיית ערעור המדינה (ברוב דעות) על זיכוי נאשם בגרם מוות ברשלנות בת"ד בגין מחדלי חקירה.

השופט ר' שפירא [אב"ד] :

חסון חסון (להלן - " המשיב") זוכה מעבירות של גרימת מוות ברשלנות (לפי סעיפים 40 + 64 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961), סטייה מנתיב נסיעה (לפי סעיף 40(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א- 1961), נהיגה במהירות מופרזת (לפי סעיף 54 לתקנות התעבורה), ונהיגה במהירות בלתי סבירה (לפי סעיף 40(א) לתקנות התעבורה).

על פי עובדות האישום, ביום 8.8.2003, סמוך לשעה 5:50, נהג המשיב ברכבו מסוג BMW בכביש 672 (להלן - " ה- BMW" או " רכבו של המשיב"), מעוספיא לכיוון דאלית אל כרמל, מקום בו מהירות הנסיעה המותרת היא עד 50 קמ"ש.

בהגיעו סמוך לנקודת המשטרה, סטה המשיב שמאלה והתנגש ברכב מסוג מיצובישי (להלן - " המיצובישי"), בו נהג סאלח נסראלדין (להלן - " המנוח"). עובר לתאונה, נהג המשיב במהירות של כ- 80-90 קמ"ש.

כתוצאה מהתאונה, נגרמו למנוח פגיעות גופניות קשות ותסחיף ריאתי, אשר גרם למותו.

הערה מקדימה בנוגע לכתב האישום:

עובדות כתב האישום פורטו לעיל. לא צוין בכתב האישום כי הגם שהתאונה התרחשה ביום 8.8.2003 נפטר נפגע התאונה לאחר אשפוז וטיפול רפואי מושך רק ביום 25.8.2003. עובדות אלו אינן גורעות מאחריות לגרימת מות, בהתאם להוראות החוק, ואולם הן חיוניות להבנת החקירה כפי שבוצעה בנוגע לנסיבות התאונה והאחריות לגרימתה. בהתאם ראוי היה לציין עובדות אלו בכתב האישום.

עוד יצוין כי בית משפט קמא הדגיש בהכרעת דינו כי המאשימה ייחסה למשיב עבירה של גרימת מוות ברשלנות לפי סעיפים 60 + 64 לפקודת התעבורה [נוסח חדש]  תשכ"א - 1961 (וכן עבירות נלוות כמפורט לעיל) ואולם לא ייחסה למשיב עבירה של גרימת מוות ברשלנות לפי סעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (ראו סעיף 3 להכרעת הדין, עמ' 100 ש' 12 ואילך). 

הכרעת דינו של בית משפט קמא

בראשית הכרעתו, בית משפט קמא הבהיר כי בשלבי החקירה הראשונים, בחקירה מיום 10.8.2003, יומיים לאחר התאונה ובעת שנפגע התאונה היה עוד בחיים, נחקר המשיב בחשד לאחריות לגרימת תאונת דרכים שגרמה לחבלת גוף של ממש.  לאחר כשבועיים, ביום 25.8.2003, ולאחר שנפגע התאונה נפטר, זומן המשיב לחקירה בה נמסר לו כי נפגע העבירה הלך לבית עולמו. המשיב אמר כי אין לו מה להוסיף על עדותו הקודמת.

באשר לסיבת המוות, בית משפט קמא אימץ את חוות דעת המומחה מטעם התביעה, פרופ' היס וקבע כי התביעה הצליחה להוכיח, מעל לכל ספק סביר, כי מותו של המנוח נגרם עקב "תסחיף ריאתי בעקבות קרישי דם בוורידים העמוקים של הגפיים התחתונות", סיבה הקשורה בקשר סיבתי ישיר עם התאונה, לפי חוות דעתו של פרופ' היס.

בית המשפט דחה את ממצאיו של המומחה מטעם ההגנה, ד"ר רסין, לפיהם בעקבות הממצא שהתגלה בנתיחה לפיו הלב היה תקין, וחדרי הלב לא היו מורחבים, לא ניתן לקבוע כי המוות נגרם עקב תסחיף ריאתי, וכי לדעתו של ד"ר רסין, לא ניתן לקבוע מהי סיבת המוות.

לעניין האחריות לתאונה, בית משפט קמא קבע כי לא הוכח במידה הראויה של משפט פלילי כי התאונה ארעה במקום בו קבע הבוחן.  בית משפט קמא התרשם וקבע כי בוחן תאונות הדרכים לא ערך חקירה יסודית של התאונה, כפי שנדרש במקרים של תאונות קטלניות, זאת בנימוק כי התאונה הוגדרה כ"בינונית".

הבוחן קבע את מקום התאונה על סמך החריצים הטריים שמצא על הכביש. מכיוון שלא נמצאו סימני דחיפה על הכביש, בית משפט קמא קבע כי היה על הבוחן לקשור את החריצים הטריים בכביש לאחד מכלי הרכב המעורבים ע"י מציאת סימני אספלט על אחד ממכלולי כלי הרכב המעורבים, שיקשרו את המכלול לחריצים בכביש. בית משפט קמא הדגיש כי הבוחן לא חיפש סימנים כאלה, ולא נמצאו סימנים.

ליקוי נוסף אותו מצא בית משפט קמא בחוות הדעת הוא כי הבוחן לא עשה שחזור עם המשיב, כדי שיוכל להצביע על מקום האימפקט (נקודת המפגש בין כלי הרכב), אלא הסתפק בעדותו של המשיב בה העיד "סטיתי שמאלה ונהפכתי להיות במרכז הכביש". עוד קבע בית משפט קמא כי משנפטר המנוח, היה על הבוחן לגבות עדות נוספת מהמשיב בכדי שיבהיר מה כוונתו במשפט "נהפכתי להיות במרכז הכביש", ואף היה עליו לצאת עם המשיב לזירת התאונה בכדי שהמשיב יצביע על נקודת האימפקט.

בנוסף לאי יסודיות חוות הדעת של הבוחן, קיימת גם סתירה בעדויותיו של המשיב - תחילה (עדותו בפני הבוחן ת/6) העיד כי ברגע שהכלב התפרץ לכביש הקפיד שלא לסטות שמאלה, ובחקירתו הנגדית מסר כי אכן סטה שמאלה, אבל לא נכנס לנתיב נסיעתו של המנוח, זאת כאשר בעדותו בפני הבוחן הוא מסר כי מצא את עצמו במרכז הכביש, לאחר שהכלב התפרץ לכביש.

סתירות אלו, לפי קביעתו של בית משפט קמא, בנוסף לליקויים בחוות דעתו של הבוחן, מקשים על קביעת מיקום האימפקט של כלי הרכב, ובכך מעלים ספק סביר לפיו לא ניתן לקבוע כי המשיב הוא האחראי לתאונה, על כן החליט לזכותו.

טענות המערערת:

המערערת טענה כי טעה בית משפט קמא משקבע כי לא הוכח מעל לספק סביר כי המשיב סטה ממסלול נסיעתו, זאת נוכח הראיות אשר הונחו בפני בית משפט קמא, המוכיחות ההפך.