דחיית ערעור בנוגע לתשלום פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו עקב נפילה ממדרכה

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בפתח תקוה (כבוד השופט ישעיהו שנלר) מיום 28.7.04 (ת"א 3481/01), שבו נדחתה תביעת המערערת לתשלום פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לה, לטענתה, עקב נפילתה על מדרכה הנמצאת בתחום שיפוטה של המשיבה. 

השופט מאיר יפרח:

עיקרי העובדות

1.       המערערת, ילידת 1951, הילכה עם בן זוגה, מר פנחס וייסברוד (בעלה דהאידנא. להלן: "וייסבורד") על מדרכה בגני תקווה, ביום 9.9.99, בשעה 22:00 לערך. לגרסתה, בעודה צועדת במהירות רגילה, נתקלה רגלה באבני מדרכה משתלבות (שמידתן היא 11.5 X 11.5 ס"מ. להלן: "האריחים"), שהיו מורמות קמעא ביחס למישור המדרכה או במרווח (פוגה) שבין האריחים. המערערת נפלה (וכדבריה: "עשתה סלטה") ונחבלה בברך שמאל ובירך שמאל (להלן: "התאונה").

2.       המערערת הובהלה לבית חולים ועברה ניתוח לקיבוע ברך שמאל בעזרת ברגים. בליל התאונה, חזר וייסבורד (מהנדס מכונות במקצועו) למקום שהיה לסברתו מקום התאונה כדי לראותו מקרוב (עמ' 13 שורות 6 - 8). הוא בא למקום ללא ידיעה מוקדמת שהיה בו מכשול. וייסבורד איתר אריחים שנראו לו פוטנציאל למפגע, סבר כי שם נפלה המערערת והחליט לצלמם. 

3.       כעבור יומיים, הצטייד וייסבורד בסרגל ובמצלמה ושב בגפו אל המקום. הוא מדד את גובה הבליטה של האריחים בסרגל. בעוד הסרגל ניצב על מקום הבליטה, נשכב וייסבורד על המדרכה וצילם את המקום תוך הדגשת הפרשי הגבהים בין האריחים במישור המדרכה. התצלומים הוגשו לראייה במהלך המשפט. הסרגל שבו השתמש וייסבורד הוא סרגל קצר מידות. ארכו היה 20 ס"מ. סרגלים כמותו חולקו ברשת מסעדות ה"בורגר ראנץ'". כנחזה מן התצלומים, שמה של הרשת וסמלה המסחרי מוטבעים על הסרגל. וייסבורד לא עשה שימוש בסרגל זה לעבודתו המקצועית.

4.       לפי מדידת וייסבורד, הפרש הגובה בין האריחים היה 15 מ"מ (½1 ס"מ). ליתר דיוק, ההפרש נע בין 12 מ"מ לבין 15 מ"מ, כעדותו של וייסבורד. המרווח (להלן: "הפוגה") בין האריחים היה בין 1 ס"מ לבין 5 ס"מ, כעדויות המערערת ווייסבורד. וייסבורד ביקר במקום פעם נוספת בחודש אפריל 2002 וצילם תצלומים נוספים שהוגשו לראייה.

5.       המערערת מסרה למשיבה הודעה על אודות התאונה. המשיבה ביקשה מן המערערת כי תצביע במדויק בפני נציגיה על מקום התאונה. דא עקא, המערערת לא נענתה לבקשה.

6.       מהנדס מחלקת התשתיות של המשיבה, מר רפאלוביץ (להלן: "רפאלוביץ"), ביקר במקום התאונה הנטען בחודש ינואר 2000. בידיו של רפאלוביץ היו העתקים מן התצלומים שצילם וייסבורד סמוך לאחר התאונה. רפאלוביץ ביקש למצוא את מקום התאונה המדויק, אך העלה חרס. הוא לא זיהה כל מפגע באזור הנטען להיות אזור התאונה. מר רפאלוביץ ערך רישום אודות ביקורו. הרישום לא הוצג במהלך הבאת הראיות, מבלי שניתן הסבר למחדל זה.

7.       כעולה מעדותו של רפאלוביץ, במועד כלשהו בין החודשים ספטמבר 2002 - ינואר 2003, הוצבו תמרור וכיפת בטון סמוך למקום התאונה. הצבת התמרור לא הצריכה פירוק נרחב של המדרכה. די היה בפירוק שני אריחים וביצוע קידוח מיוחד, ותו לא. המשיבה לא תיעדה את העבודות  במסמכים כלשהם (וכדברי רפאלוביץ בעמ' 114 שורה 7: "בשביל עמוד מסכן אחד לא עושים תיקים"). העבודות האמורות לא נגעו לאריחים שהיו במקום התאונה. אלה נותרו על מכונם.

8.       למשיבה לא היו נהלים לגבי בדיקת מפגעים ברחובות, למצער בעת הרלוונטית. על פי רוב, לא היה לה תיעוד בכתב אודות הטיפול במפגעים. דרך הפעולה המקובלת אצל המשיבה הייתה שעם קבלת דיווח לגבי מפגע היו נשלחים עובדי המשיבה לתקנו.

ההליכים בבית משפט קמא

9.       בשנת 2001 הגישה המערערת תביעה נזיקית נגד המשיבה. המערערת ייחסה למשיבה אחריות בעוולת הרשלנות (קרי: העדר אחזקה שוטפת של המדרכה; העדר נקיטת אמצעי זהירות מספיקים מצד המשיבה, לרבות ביחס לתיקון האריחים). המערערת טענה לתחולת סעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין"); לחלופין טענה המערערת כי אחריות המשיבה קמה בגין הפרת חובה חקוקה (לרבות הפרת הוראות אחדות שבפקודת העיריות [נוסח חדש]). המשיבה כפרה באחריותה.

10.   במהלך הדיון, מינה בית משפט קמא את האורתופד ד"ר גבריאל מוזס לשמש מומחה רפואי מטעם בית המשפט, חלף מומחי הצדדים. ד"ר מוזס חיווה דעתו כי על בית המשפט להעמיד את נכותה הצמיתה של המערערת על שיעור של 21% (משוקלל) בגין הגבלה ביישור הברך; חיבור גרוע של עצם הירך ללא הגבלת תנועה; צלקות שאינן מכערות אך קיימת לגביהן הפרעה תחושתית קלה.

11.   כחלק מראיותיה, הציגה המערערת חוות דעת של מהנדסת בטיחות, גב' ורדית איל ביקלס  (להלן: "המומחית"). מחוות הדעת עלה כי המומחית ביקרה במקום הנטען להיות מקום התאונה. לפי מדידת המומחית, האריחים במקום התאונה היו גבוהים ב-5 מ"מ לעומת האריחים הסמוכים. בהסתמך על התצלומים שצילם וייסבורד בחודש אפריל 2002 ועל צילומיה - שלה, מחד גיסא, לעומת התצלומים שצולמו סמוך לתאונה, מאידך גיסא, קבעה המומחית כי נערכו תיקונים באריחים שבמקום התאונה. המומחית הוסיפה כי על פי התקן הישראלי (ת"י 1571 מיסעות מאבני ריצוף מבטון; להלן: "ת"י 1571") הפרש הגובה המירבי המותר בין אריחים במשטח מרוצף הוא 5 מ"מ.

12.   בית משפט קמא שמע את עדויות עדי המערערת (קרי: הגב' אוסטר; וייסבורד; המערערת; המומחית) והמשיבה (רפאלוביץ). נוסף על כך, נשמעה עדות המומחה הרפואי מטעם בית המשפט, ד"ר מוזס.

פסק דינו של בית משפט קמא

13.   שתי מחלוקות מרכזיות עמדו להכרעת בית משפט קמא. האחת: מקום נפילת המערערת והמדידה שביצע וייסבורד; השנייה: נכותה הרפואית הצמיתה של המערערת. בית משפט קמא קבע ממצאים עובדתיים במחלוקת הראשונה בלבד. נר לרגלי בית משפט קמא היה הכלל שהטלת אחריות נזיקית ביחסי המערערת והמשיבה היא תלויה בנסיבות. 

ואלה הממצאים:

(א)       ספק אם וייסבורד ידע את מקום הנפילה המדויק ובחן אותו בערב התאונה, או שמא איתר את מקום הנפילה לאחר שחיפש ומצא אריחים שיכול שיהיו בגדר מפגע.

למסקנה זו הגיע בית משפט קמא בשים לב, בעיקר, לקיומה של סתירה מהותית בין עדות המערערת לבין עדות וייסבורד באשר לגורם הנפילה, וכן להימנעות המערערת מהבאת עדים זמינים, לכאורה, לנפילתה.

(ב)       וייסבורד הוא מהנדס. בהתחשב בכך, המדידה שביצע אינה מדידה ראויה. הוא לא השתמש בכלי מדידה הולמים. הצבת סרגל וצילומו, אין בהם כדי לשכנע שאכן מדובר בהפרשי הגובה הנטענים. בית המשפט הטעים כי המחלוקת סבה למעשה על סנטימטר אחד בלבד: הפרש הגובה בין 5 מ"מ המותרים לפי התקן, לבין 15 המ"מ שמדד וייסבורד, לדבריו. הפרשים שכאלה חייבו עריכת מדידה מקצועית. יתר על כן. היה על המערערת להיזקק למדידה שיערוך גורם מקצועי חיצוני, שכן עדות וייסבורד בעניין המדידה, היא עדות של מי "שניתן לראותו כעין בעל  דין וכעדות יחידה על כל המשתמע מכך" (עמ' 14 שורות 30 - 31 לפסק הדין).