דחיית בר"ע- לא תנתן חופשה לאסיר שהורשע בעבירת גילוי עריות

1.        זו בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט לעניינים מנהליים בתל אביב-יפו (כב' השופטת נגה אהד), שדחה את עתירת המבקש כי יותר לו לצאת לחופשות מבית הסוהר.

2.        העותר מרצה עונש מאסר בן עשר שנים בגין הרשעתו בעבירות מעשה סדום בקטין שהוא בן משפחה, מעשה סדום בכוח ותקיפה הגורמת חבלה ממשית (תפ"ח (ירושלים) 3014/00 מדינת ישראל נ' פלוני, ניתן ביום 12.5.02 מפי כב' השופטים י' צמח, ע' קמא וע' חברש). בהתאם למפורט בגזר הדין, מעשי הסדום בקטין בוצעו פעמים רבות, בשנת 1993, עת שהיה המתלונן בן אחת-עשרה שנים, ותוך הכאתו באגרופים ובבעיטות. מעשה אלימות נוסף נעשה במתלונן בחודש יוני 2000, ומעשה סדום הנוסף בוצע בו בחודש אוגוסט 2000.

           מועד שחרורו המינהלי הצפוי של המבקש חל בתאריך 30.11.2001, וכיום, לאחר חלוף רבע מתקופת מאסרו, הוא ביקש לצאת לחופשה מבית הסוהר.

3.        ועדת גילוי עריות דנה בעניינו של המבקש באוקטובר 2005, והחליטה להמליץ להתיר את יציאתו לחופשות. המשיב קיבל את המלצתה המקצועית של הוועדה, ובעקבות זאת, הגיש המבקש ביום 22.5.06 את עתירת האסיר נשוא בקשה זו.

4.        במסגרת ההליכים שהתנהלו בפני בית המשפט קמא, הגיש המשיב חוות דעת בעניין חומר מודיעיני הקיים בעניינו של המבקש. בנוסף, ביום 5.9.06 דנה ועדת גילוי עריות פעם נוספת בעניינו של המבקש. הוועדה קבעה, בשים לב לדיווח עדכני מאת גורמי הטיפול, כי המסוכנות הגבוהה הנשקפת מן המבקש בעינה עומדת, וחזרה על המלצתה שלא להתיר למבקש לצאת לחופשות. הוועדה בססה את המלצתה על כך שהמבקש מכחיש בתוקף את העבירות המיוחסות לו, אינו נוטל אחריות למעשיו ואינו מביע חרטה; וכן על התרשמות גורמי הטיפול מהתנהגותו של המבקש שנילווים לה דפוסים עברייניים.

           בפני הוועדה עמדה גם חוות הדעת של המרכז לבריאות הנפש (להלן - מב"ן), אשר על פי המלצתה ניתן לאשר את יציאתו של המבקש לחופשה, בבית המשפחה, בתנאים מגבילים. בחוות הדעת צוין, בין היתר, כי במעשי המבקש כלפי המתלונן שרובם בוצעו לפני שנים רבות, "אין עדות על סטיה מינית פרברסיבית כלפי קורבנות מזדמנים", וכי מסוכנותו המינית של המשיב בחופשות "אינה קיימת ברמה גבוהה".

5.        לקראת הדיון בעתירה, הגיש המבקש הסכם סולחה, שנערך לכאורה ביום 9.9.06 (ימים ספורים לאחר מתן ההמלצה של הוועדה לגילוי עריות) בין המתלונן לבין בני משפחתו, שבו חתם המתלונן כי הוא מוותר על זכויותיו מרצונו החופשי, וכי אין לו התנגדות שהמבקש יקבל חופשה מכלאו. חתימתו אושרה על-ידי "שופט השבטים", עאדל דאהר אלשרבאתי. במועד הדיון, ביום 20.9.06, ציינה באת כוח המשיב כי המשפחה הפנתה עורף לקורבן מיד כשהגיש את התלונה, וכי מופעלת עליו מערכת לחצים קשה. היא הוסיפה, כי הקורבן מתחמק משירותי הקהילה והרווחה, המבקשים להיפגש עמו. בנסיבות אלה, ציינה, כי ועדת גילוי העריות אינה יכולה להסתמך על התצהיר שצורף לעתירה, וכי היא מתנגדת ליציאת המבקש לחופשות עקב מסוכנותו, שאין לשלול אותה עד שתיערך פגישה עם הקורבן. נוכח זאת, נתבקשה דחייה על מנת לאפשר לוועדה להיפגש עם הקורבן. בית המשפט קמא אישר את הדחייה, וקבע כי "אם לא יצלח הניסיון [להיפגש עם הקורבן - א.פ], על הוועדה לבחון הוצאת העותר לחופשה בתנאים מגבילים, בפיקוח צמוד, לאורך כל החופשה ובמקום מגורים רחוק ככל האפשר ממקום מגורי הקורבן".

6.        ביום 1.11.06 התקיים דיון נוסף בעתירה בפני בית המשפט קמא. באת כוח המשיב ציינה כי ועדת גילוי העריות ניסתה מספר פעמים ליצור קשר עם הקורבן, אך ללא הצלחה, וכי ככל הנראה הקורבן מסרב לשתף פעולה. בנסיבות אלה, ובשים לב לכך שהמשפחה המורחבת הפנתה עורף לקורבן ולכך שהמבקש עדיין מכחיש את ביצוע עבירות המין, לא ניתן להתיר את יציאתו של המבקש לחופשות. המבקש מצידו טען כי הוא בקשר עם הקרבן וכי הכל תקין, וכי יש בידיו את מספר הטלפון שלו. בית המשפט שב והורה לוועדת גילוי העריות לאתר את הקורבן וליצור עמו קשר. כן קבע, כי אם "לא תצליח הוועדה ליצור קשר עם הקורבן - ייקבעו תנאים ליציאת העותר לחופשה, לרבות הפקדת מזומנים בסכום גבוה".

7.        ביום 22.11.06 התקיים הדיון האחרון בפני בית המשפט לעניינים מינהליים, שבסיומו ניתנה ההחלטה נשוא בקשה זו. באת כוח המשיב הגישה התייחסות עדכנית של הוועדה לגילוי עריות, שבה פירטה הוועדה את ניסיונותיה, בדרכים שונות ובאמצעות גורמים שונים, ליצור קשר עם הקורבן, אשר כולם העלו חרס. הוועדה ציינה כי בעבר, בחודש אוקטובר 2005, הצליחה עובדת סוציאלית ליצור קשר עם הקורבן וקבעה עמו פגישה לצורך בירור עמדותיו כלפי המבקש. אולם, הקורבן לא הגיע לפגישה, ובהמשך לכך אף הפסיק לענות לטלפונים. להערכת הוועדה, "קיימת סבירות גבוהה ביותר כי הקורבן נמנע מלהביע עמדתו ביחס לאסיר בשל המצב הבלתי אפשרי בו הוא נמצא, ובשל הלחץ הרב שבו הוא נתון מצד כל משפחתו עוד מזמן התנהלות המשפט". עוד העריכה הוועדה, כי "אין כל משמעות לשטר הפיוס שנעשה בין משפחת האסיר (שמלכתחילה צידדה באסיר והחרימה את הקורבן) לבין האסיר שבו מסכימים ליציאתו לחופשה, שכן אמינותו מוטלת בספק, וספק רב באם ניתן בהסכמת הקורבן או מתוך לחץ כפי שנעשה מאז התנהלות המשפט ועד היום". בהקשר זה, ציינה הוועדה גם כי יש לכבד את רצון הקורבן שלא להביע עמדה מפורשת, וכי שתיקתו "הינה סוג של אמירה שאין לזלזל בה". לסיכום, ציינה הוועדה כי להערכתה "מדובר באסיר הזוכה לתמיכה משפחתית נרחבת, ועסוק בעיקר בהטבת תנאיו במקום לערוך חשבון נפש על חומרת מעשיו. לא נראה שעשה שינוי כל שהוא, ולהערכתנו המעט שניתן לעשות עבור הקורבן הינו לאפשר לו תחושת הגנה מינימלית בצל החוק (דבר שלא ניתן לו על ידי בני משפחתו). המלצת הוועדה שלא לאפשר לאסיר לצאת לחופשה נותרת בעינה".

           בית המשפט לעניינים מינהליים קבע כי בנסיבות אלה, בהן נכשלו הניסיונות ליצור קשר עם הקורבן, ולאור עמדת הוועדה לגילוי עריות כי יש לייחס משקל לשתיקתו של הקרבן לאור הלחצים המופעלים עליו מצד משפחתו, אין מקום להיעתר לבקשה.

על החלטה זו הגיש המבקש בקשת רשות ערעור.

8.        בטענותיו, חוזר המבקש על הטענה כי התקיים הסכם "סולחה" בינו לבין הקורבן, אשר יש לייחס לו משמעות רבה בנסיבות העניין. לדבריו, התנהלות הגורמים המוסמכים בטיפול בעניינו היא מזלזלת, שכן הם לא עשו די על מנת להשיג את עמדת הקורבן, ואף לא שעו להצעתו להביא אותו לדיון בבית המשפט.

           מנגד, טוענת המדינה כי יש לדחות את הבקשה על הסף, מאחר שהיא אינה מעלה שאלה המצדיקה מתן רשות לערער, ואף לגופה. לטענת המדינה, מתן חופשה לאסיר הינו פריבילגיה, המוענקת בכפוף לשיקול דעת הגורמים המקצועיים ובהתאם לנסיבות הצריכות לענין. במקרה שלפנינו, החלטת המשיב אכן מבוססת הן על עמדת הועדה לגילוי עריות, והן על מידע מודיעיני המלמד על כוונת בריחה (מידע שהוצג בפני בית המשפט קמא, הגם שהדבר לא בא לידי ביטוי בפסק דינו). בהקשר זה מדגישה המדינה, כי בנוגע לאסירים שהורשעו בביצוע עבירות מין כלפי בן משפחה, כבמקרה זה, נדרשת חוות דעת חיובית של הוועדה לגילוי עריות בנוסף לחוות דעת מב"ן. המדובר בתנאים מצטברים, מאחר שהתכלית העומדת ביסוד כל אחד מהם, שונה. תפקידו של מב"ן הינו להעריך את מידת מסוכנותו המינית של האסיר כלפי כלל הציבור, בעוד שתפקיד הוועדה לגילוי עריות הינו לבחון את מידת הסיכון המיוחדת הנשקפת לבני משפחתו של האסיר ולקורבן העבירה בפרט. לאור האמור, המדובר בהחלטה סבירה, שנתקבלה על-ידי מי שהדבר מצוי בתחום סמכותו ואחריותו, ואין מקום להתערב בה.

9.        דין הבקשה להידחות על הסף. כלל הוא, כי "רשות ערעור אינה ניתנת כדבר שבשיגרה אלא רק אם מתגלית בעיה משפטית בעלת חשיבות או אם עולה נושא אחר שחשיבותו היא כללית" (רע"ב 7/86 וייל נ' מדינת ישראל, תק-על 86(2), 1134). בבקשה שלפנינו, השאלה העיקרית המתעוררת הינה האם נפל פגם בהחלטת המשיב לאמץ את המלצת הוועדה לגילוי עריות ולהימנע ממתן היתר ליציאת המבקש לחופשה. שאלה זו נוגעת לעניינו הפרטני של המבקש, ולמערכת הנסיבות המיוחדת שברקע ענין זה, והיא אינה מעלה שאלה כללית הראויה לבירור בערכאה זו בגלגול נוסף. מכאן, שדין הבקשה להידחות על הסף.

10.      למעלה מן הנדרש, אציין, כי גם לגוף הדברים אין מקום להתערב בהחלטת הגורם המוסמך, הנשענת על טעמים סבירים וראויים. הלכה היא, כי חופשה אינה נמנית על זכויות היסוד המוקנות לאסיר, אלא היא בבחינת הטבה הניתנת לאסיר, הנתונה לשיקול דעתו של הגורם המוסמך (עע"א 6481/01 אל עביד נ' שירות בתי הסוהר, פ"ד נז(6) 678, 714 (להלן - עניין אל עביד), רע"ב 7661/06 מחאג'נה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, ניתן ביום 31.12.06)) רע"ב 221/07 נאג'ר נ' שירות בתי הסוהר, טרם פורסם, מיום 18.1.07). עקרון זה אף זכה להסדר מפורש בהוראות החיקוק המסדירות את סוגית חופשות האסירים (סעיף 36(א) לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש] התשל"א-1972, תקנה 19 לתקנות בתי הסוהר [נוסח חדש], תשל"ב-1971 ופקודת נציבות בתי הסוהר 04.40.00 (להלן - פקודת החופשות)). אמת היא, כי מתן חופשה לאסיר מרכך את הגבלות החירות והתנועה הניכפים על האסיר מכח המשמורת, והדבר תורם תרומה חשובה לשיקומו, בין היתר, על ידי חיזוק הקשר עם משפחתו, ועם העולם שמחוץ לכלא. לפיכך, בפרקטיקה, נהוג להתיר חופשות לאסירים, אלא אם קיימים טעמים טובים למנוע זאת (עניין אל עביד, בעמ' 713-714). אינטרס ההגנה על הציבור ועל קורבנות עבירה מפני אסיר בעל מסוכנות, הוא מן הטעמים המוצדקים והמובהקים לשלילת חופשה מאסיר. על המשיב רובצת אחריות כלפי הציבור להגן על בטחונו ושלומו, ומקום שיציאת אסיר לחופשה עלולה לסכן אינטרס זה, יתכן כי לא יהא מנוס משלילת אפשרות זו (רע"ב 1318/98 פלוני נ' שירות בתי הסוהר, תק-על 98(2) 176). אכן, "על הגורם המוסמך בשירות בתי הסוהר מוטלת אחריות כבדה כלפי הציבור, וכלפי הקורבנות בכוח ובפועל, להגן על חייהם ועל שלמות גופם, תוך התחשבות בכל שחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו נועד להגן גם עליהם" (דנ"פ 2316/95 גנימאת נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(4) 589, 622). על כן, כאשר מונחים על כף המאזניים האינטרס של האסיר לצאת לחופשה מול אינטרס ההגנה על הציבור מפני מסוכנותו של האסיר,  ככלל תהא ידו של האינטרס השני על העליונה (דברי הנשיאה ביניש, בעניין אל עביד, עמ' 714).

11.      עבריינות מין היא מסוג הפשיעה המותירה, לא אחת, מסוכנות עבריינית מתמשכת אצל האסיר, העלולה לפגוע בבטחון הציבור או הקרבן האינדיבידואלי באם תותר יציאתו לחופשה. עם זאת, כל מקרה צריך להיבדק לגופו, ואין להיתפס לקטגוריזציה של עבירות וסוגי אסירים תוך הכללה גורפת של מאפייני סיכון. בהתאם לכך, ונוכח הזהירות המתחייבת מיציאה לחופשה של עברייני מין בכלל ועברייני מין בתוך המשפחה בפרט, מחייבת פקודת החופשות, ביחס לאסיר השפוט בגין ביצוע עבירות מין, קבלת חוות דעת מב"ן המתייחסת למידת הסיכון לשלום הציבור ביציאתו לחופשה; כאשר מדובר באסיר השפוט בעבירת מין בתוך המשפחה  כמקרה הנדון לפנינו, נדרשת גם קבלת חוות דעת נוספת של הוועדה לגילוי עריות, המתייחסת למידת הסיכון הנשקף לבני משפחתו של האסיר מיציאתו לחופשה. הפקודה מתנה את אישור היציאה לחופשה, בכך שחוות הדעת האמורות לא תכלולנה קביעות בדבר קיום סיכון פוטנציאלי מיציאתו של האסיר לחופשה (פרק ו' לפקודת החופשות, סעיף 5. רע"ב 1573/05 צ.ב נ' שירות בתי הסוהר, תק-על 2005(2), 1643).

           חשוב להבהיר, כי לא במקרה נדרשו חוות דעת משני גורמים - מב"ן וועדת גילוי עריות - כתנאי למתן היתר חופשות. בעוד חוות דעת מב"ן מתמקדת במסוכנותו המינית של האסיר ביחס לציבור כולו, עניינה של ועדת גילוי עריות בבירור מסוכנות האסיר ביחס למשפחת האסיר ולקרבן העבירה שהוא בן משפחה. אלה הם שני תחומי התייחסות שונים המחייבים חיווי דעת מזוויות ראייה שונות, חרף קווי הדמיון וההשקה ביניהם.

12.      בענייננו, חוות הדעת מטעם מב"ן המליצה על מתן היתר למבקש לצאת לחופשות בתנאים מגבילים. על פי קביעתה, "אין עדות לסטייה מינית פרברסיבית כלפי קרבנות מזדמנים" אך היתה אינטראקציה בעייתית עם הקרבן. לפיכך, מצא מב"ן כי אין מסוכנות מינית ברמה גבוהה מפני האסיר ביציאתו לחופשות.

           לעומת זאת, ועדת גילוי עריות דנה מספר פעמים בעניינו של המבקש, ומצאה כי אין להתיר את יציאתו לחופשה בשל מסוכנותו כלפי קרבן העבירה. המבקש מכחיש בתוקף את עבירות המין שביצע, אינו מאפשר קשר טיפולי, ולכן קשה להצביע על שינוי ממשי במצבו. כמו כן, לא ניתן היה ליצור קשר עם הקרבן ולברר את מצבו, בין היתר, לאור התלכדות המשפחה דוקא סביב האסיר. כן קבעה הועדה כי נמצאים דפוסים עבריינים בהתנהגות המבקש במאסרו.