בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית-המשפט המחוזי בחיפה מיום 2.7.06 בת.א. 136/06 (כבוד השופטת ש' וסרקרוג), אשר דחה בקשה להורות על ביטול מינויה של גב' איריס ישראלי כשמאית מכרעת או כבוררת (להלן - הבוררת), בהליך בוררות שהתקיים בין המבקשים לבין המשיבה מכוח שטר בוררות מיום 15.4.05.
1. בין הצדדים התגלעה מחלוקת בנוגע לדמי השימוש הראויים שעל המבקשים לשלם למשיבה בגין השכרתם של מקרקעין בזיכרון יעקב הידועים כחלקות 12, 27 ו- 28 בגוש 11300, המוחזקים על ידי המבקשים והמכונים "הבאר" (להלן - המקרקעין). הגם שהמחלוקת בדבר דמי השימוש הראויים הינה חלק ממחלוקת רחבה יותר הנוגעת לזכויות הצדדים במקרקעין, שאלה זו בלבד הועברה להכרעתה של הבוררת.
2. המבקשת 1 הגישה בקשה לבית המשפט קמא (ת.א. 970/05) להעביר את הבוררת מתפקידה וליתן הוראות לבורר החדש שימונה (להלן - התובענה הראשונה). התובענה הראשונה נדחתה בפסק-דין מיום 7.12.2005.
3. במסגרת התובענה נשוא בקשת רשות ערעור זו עתרה המבקשת 1 בשנית (תוך צירוף המבקש 2 לבקשה), להעברת הבוררת מתפקידה, בהסתמך על מסמך שהתגלה ביום 6.1.06, לאחר שניתן פסק הדין בתובענה הראשונה (להלן - המסמך). המבקשים טענו כי המסמך מצדיק את פסילת הבוררת. לטענתם, מהמסמך עולה כי הבוררת הועסקה כשמאית מטעם המשיבה ביום 10.5.04, כחמישה חודשים טרם מינויה לתפקיד הבוררת.
יצויין, כי לאחר שסיימה את הכנתו של פסק הבוררות (שהוא למעשה חוות דעת מומחה), פנתה הבוררת אל בית המשפט קמא (בש"א 12776/05) בבקשה למתן הוראות ולהסדרת תשלום שכר הטרחה על ידי המבקשת 1. בית המשפט קמא קבע כי יש להחזיר את פסק הבוררות אל הבוררת לצורך קביעת שיעורם הן של דמי שכירות בגין דיירות מוגנת והן של דמי שימוש ראויים בגין שכירות "חופשית", בגין חלק מהמקרקעין (חלקות 27 ו-28 בגוש 11300).
ביום 17.1.2006 המציאה הבוררת את פסק הבוררות לצדדים, לאחר שהשלימה אותו בהתאם להוראותיו של בית המשפט קמא, ולאחר שהמשיבה נשאה בשכר טרחתה של הבוררת (לרבות בחלקם של המבקשים).
4. בית המשפט קמא דחה את הבקשה להעברת הבוררת מתפקידה, בקובעו כי אין במסמך כדי להוסיף על שנאמר במסגרת פסק הדין בתובענה הראשונה והוא אינו מהווה עילה לפסילתה של הבוררת. עוד קבע בית המשפט קמא, כי כבר במסגרת התובענה הראשונה הבהירה המשיבה, באמצעות תצהיר שהגיש מר אלי אבוטבול, ראש המועצה המקומית זיכרון יעקב, כי היו יחסים עסקיים בין המשיבה לבין הבוררת, ומר אבוטבול אף הביא עניין זה לידיעת המבקשים עוד טרם ההסכמה על מינוי הבוררת. יצויין בהקשר זה, כי נוסף על האמור לעיל, במסגרת פסק הדין בתובענה הראשונה קבע בית המשפט קמא כי המבקש 2 הצהיר, במהלך ישיבת בוררות מיום 3.4.05, כי ידוע לו שהבוררת הכינה בעבר שמאויות עבור המשיבה וכי לא תהיה לו טענה בעניין זה.
לבסוף, בית המשפט קמא קבע כי בין הצדדים קיימת מחלוקת בעניין שיעור דמי השכירות (הם דמי השימוש הראויים שאותם תבעה המשיבה), ורצונה של המשיבה להעלות את דמי השכירות, כפי שהוא בא לידי ביטוי במסמך, היא עובדה קיימת ובבחינת "הנחת יסוד" כאשר שני צדדים מבקשים להביא את הסכסוך בקשר לשיעור דמי השכירות להכרעה שיפוטית או מעין שיפוטית.
מכאן בקשת רשות הערעור שבפני.
5. במסגרת הבקשה שבים המבקשים על הטענה, לפיה מהמסמך אשר התגלה להם לאחר שניתן פסק הדין בתובענה הראשונה, עולה כי הבוררת ידעה על דרישת המשיבה להעלאת שיעורם של דמי השימוש הראויים, עוד טרם העברת הנושא לבוררות בפניה.
במה דברים אמורים?
לטענת המבקשים, במסגרת המסמך, שהוא למעשה "הערכת נכסי דלא ניידא של חלקה 23 בגוש 11304, זכרון יעקב" (מבנה המשמש את מסעדת "דרך היין"), מתייחסת הבוררת למכתב שכתב גזבר המשיבה ביום 23.12.2003, שכותרתו "הצעה להעלאת שכ"ד לנכסי המועצה" (להלן - מכתב הגזבר) ואשר עסקם של המבקשים מופיע בו, תוך שהיא מציינת בהקשר זה (עמוד 8 למסמך), כי דמי השכירות הנגבים עבור הנכס נשוא המסמך אינם ריאליים וכי "לעניין זה קיים מכתב גזבר המועצה מיום 23.12.2003 אשר ממליץ להעלות את גובה שכ"ד לנכסי המועצה".
לפיכך, טוענים המבקשים כי הואיל והבוררת עשתה "כמצוות המשיבה" והמליצה על העלאת דמי השימוש הראויים בעניינה של מסעדת "דרך היין", בהסתמך על מכתב הגזבר, מובן היה כי תעשה כן גם ביחס לעסקם, שאף הוא הוזכר במכתב הגזבר. לטענתם, שגה בית המשפט קמא בהתעלמו מעובדה זו.
6. לאחר שבחנתי את עובדות המקרה ועיינתי בטענות המבקשים, הגעתי לכלל מסקנה כי לא מתקיימים בענייננו התנאים המצדיקים מתן רשות ערעור ודין הבקשה להידחות, אף ללא קבלת תגובתה של המשיבה.
7. כלל הוא כי רשות ערעור על החלטת בית משפט לפי חוק הבוררות, התשכ"ח - 1968 אינה ניתנת כדבר שבשגרה. היא שמורה למקרים חריגים בהם עולה שאלה בעלת אופי משפטי או ציבורי מיוחד, החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים למחלוקת, או כאשר נדרשת התערבות משיקולי צדק ומניעת עיוות דין [רע"א 1066/06 ארסד בע"מ נ' רונן (לא פורסם, 27.3.06)]. בנוסף, כלל ידוע הוא כי:
"ריסון שיפוטי זה מגשים את תכליתו של חוק הבוררות שהצר את הביקורת הערעורית על החלטות בית המשפט בענייני בוררות והגבילן לערעור ברשות בלבד. הוא מתחייב ממהותו של מוסד הבוררות, כמנגנון חלופי להכרעה בסכסוכים בדרך מהירה וצודקת, שאינו כפוף בהכרח לכללי סדר הדין ודיני הראיות, ומושתת על רצון הצדדים." [רע"א 1066/06 הנ"ל; ע"א 4886/00 גרוס נ' קידר, פ"ד נז(5) 933, 942; רע"א 9041/05 אמרי חיים ע"ר נ' ויזל (לא פורסם, 30.1.06)].
איני סבור כי המקרה שבפני נכלל בגדר המקרים המצדיקים מתן רשות ערעור כאמור.
8. למעלה מן הנדרש, גם לגופו של עניין איני מוצא ממש בבקשה. למעשה, זהו ניסיון נוסף של המבקשים להעביר את הבוררת מתפקידה, על רקע טענה בדבר יחסיהן העסקיים של הבוררות והמשיבה, טענה דומה לזו אשר נדחתה במסגרת התובענה הראשונה ובמסגרת פסק דינו של בית המשפט קמא.
בית המשפט קמא קבע במסגרת התובענה ממצא עובדתי לפיו היה קשר עסקי בין הבוררת למשיבה אולם קשר זה היה ידוע היטב למבקשים מבעוד מועד [סעיף 13 לפסק הדין בתובענה הראשונה]. לא שוכנעתי כי עצם ידיעתה של הבוררת את תוכנו של מכתב הגזבר "מטה" את דעתה לטובת המשיבה באופן גורף וכי הסתמכותה עליו פעם אחת, במסגרת המסמך מיום 10.5.04, בהכרח מעידה על הסתמכותה עליו במסגרת הליך הבוררות. ולראייה - בסעיף 7.4 לפסק הבוררות קובעת הבוררת תעריפים שונים של דמי שימוש ראויים (בהתאם לשנות השכירות השונות), הן בגין שכירות "חופשית" והן בגין שכירות "מוגנת", כאשר דמי שימוש אלה נמוכים באופן משמעותי מדמי השימוש המוזכרים בסעיף 2 למכתב הגזבר.