דחיית בקשת רשות ערעור בטרם בימ"ש קמא סיים את מלאכתו

בקשת רשות ערעור על החלטת כב' השופטת א.ז'יטניצקי רקובר מיום 14.5.12 בתמ"ש 27782-03-11 לפיה נדחתה בקשת המבקש לסילוק תביעת המשיבה על הסף ולחילופין למחיקת סעיפים ספציפיים ממנה (שפורטו במסגרת הבר"ע  והבקשה שהוגשה לפני בית משפט קמא).

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה על מכלול צרופותיהן, אני מחליט לדחות את הבקשה, בהתאם  לתקנה 406(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות").

דיון והכרעה

בבקשה מפרט המבקש שלוש טעויות שנפלו, לגישתו, בהחלטת בית משפט קמא:

א.      אי מחיקת סעד ההתנצלות בכתב התביעה (ס' 119(ב) לכתב התביעה) מהטעם של חוסר סמכות.

ב.      אי מחיקת סעיפי התביעה שמתייחסים לטענת לשון הרע במסגרת הליך משפטי בבית משפט השלום בתל-אביב נוכח הגנת סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע.

ג.        אי מחיקת סעיפי התביעה שמתייחסים לטענות לשון הרע במסגרת יפוי כוח והליך בוועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין ( סעיפים 46-49 לכתב התביעה) נוכח הגנת סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע.

בית משפט קמא, בהחלטתו נשוא הבר"ע, התייחס לטענות המבקש שפורטו בפרקים ב'-ג' דלעיל והחליט שלא להיעתר לבקשת המבקש למחיקתם מכתב התביעה.

באשר לטענות המבקש בדבר מחיקת סעיפי התביעה שמתייחסים לטענת לשון הרע במסגרת הליך משפטי בבית משפט השלום בתל-אביב נוכח הגנת סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע - בית משפט קמא ציטט את סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, עליו נסמך המבקש, ועמד על כך שמלשון הסעיף, כמו גם הנסיבות בפסיקת בית המשפט העליון בע"א 1104/07 עו"ד פואד חיר נ' עו"ד עודד גיל , אליו הפנה המבקש, לא מכוונות בהכרח לכך שההגנה חלה כאשר הנפגע מהפרסום לא היה צד להליך, כבמקרה דנן, בו המשיבה לא הייתה צד להליך שהתנהל בבית משפט השלום בתל-אביב (מדובר היה בתביעה לפינוי שוכרים שהגיש המבקש כנגד צדדי ג').

באשר לטענות המבקש בדבר מחיקת סעיפי התביעה שמתייחסים לטענות לשון הרע במסגרת יפוי כוח והליך בוועדת האתיקה של שלכת עורכי הדין- קבע בית משפט קמא, כי לאור החלטתו בדבר אי מחיקת הסעיפים האחרים ומאחר וממילא דין התביעה להתברר, ראוי לתת למשיבה את יומה בבית המשפט לנסות ולהוכיח כי תוכנו של ייפוי הכוח שניתן והתלונה ללשכת עוה"ד אינם חוסים תחת ההגנה.

בהחלטת בית משפט קמא אין התייחסות לטענת המבקש בבקשה לסילוק על הסף שעניינה מחיקת סעד ההתנצלות מהתובענה.

טענותיו של המבקש אינן מגלות עילה למתן רשות ערעור על החלטת בית משפט קמא.

כידוע, בגדרה של בקשת רשות ערעור, יש להצביע על טעם בגינו מן הראוי להעניק למבקש רשות ערעור.

מלשון סעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984 עולה, כי, ככלל, יידונו השגות צדדים על "החלטות אחרות" (החלטות ביניים) של הערכאה הדיונית במסגרת הערעור על פסק הדין, אלא אם עלה בידי מבקש רשות הערעור להראות כי דחיית הדיון בהשגה על ההחלטה לשלב הערעור על פסק הדין, עלולה להשפיע באופן ממשי על זכויות הצדדים; עלולה לגרום לנזק של ממש, או עלולה להביא לקיומו של הליך מיותר או שגוי. תקנה 411 לתקנות קובעת, כי אף אם צד להליך לא ערער על החלטה אחרת עם נתינתה, פתוחה בפניו הדרך להשיג עליה בזכות בסיום ההליך, במסגרת ערעורו על פסק הדין.

בהלכה הפסוקה יושמה הוראת סעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט באופן שנקבע  כי יהיה מקום ליתן רשות ערעור על "החלטה אחרת", רק כאשר בכוחו של המבקש להראות כי הדיון בערעור עליה נחוץ על אף שההליך העיקרי טרם הגיע לסיומו. מבין הנסיבות אותן ניתן למנות לעניין נחיצות הדיון הן: הדירותה של ההחלטה, היינו, האם ההחלטה עשויה להשפיע באופן בלתי הפיך על זכויות הצדדים; ההכרעה עשויה לייתר הליך משפטי ארוך ומורכב במיוחד; ההכרעה תמנע קיומו של הליך שגוי (ראו ע"א 226/65 אליהו נ' עזרא פ"ד יט(3) 571, 537 ראו גם רע"א 2856/12 גדעון כהן ו-21 אח' נ' מע"צ , פורסם במאגר נבו 20.5.2012). יתכן, כי גם באותם מקרים נדירים, בהם ניתן לומר מיד כי הערכאה המבררת טעתה טעות ברורה, יהיה מקום לפתוח את שערי ערכאת הערעור עוד בטרם ניתן פסק הדין (רע"א 2459/04 - אלה. ר. הנדסת בניין והשקעות בע"מ נ' פקיד השומה ירושלים . תק-על 2004(2), 1324).

כללים אלה, מן הראוי שישמשו נר לרגלי בעלי הדין ובאי כוחם, עת שוקלים הם הגשת בקשות לרשות ערעור. העובדה שבקשות, שאינן עונות על הכללים הללו, נדחות בלא תשובה של המשיב, אינה מהווה מתכון לחסינות בפני הוצאות לאוצר המדינה מקום והבקשה שהוגשה לא הייתה אמורה להיות מוגשת מלכתחילה.

בענייננו אנו,  סבורני כי לא עלה בידי המבקש להעמיד טעם בעל משקל שיצדיק חריגה מעקרון היסוד, וקיום דיון בהשגה על קביעותיו של בית משפט קמא בטרם סיום ההליך ומתן פסק הדין:

טענת המבקש הנוגעת למחיקת סעד ההתנצלות, גם אם הייתה זוכה לדיון והכרעה על ידי בית משפט קמא ומתקבלת - לא היה בה כדי לייתר את הדיון בתובענה ואף לא לייתר דיון באחת מעילותיה שכן מדובר על מחיקת סעד בלבד;

באשר לטענות המבקש המכוונות למחיקת סעיפי התביעה הנוגעים ללשון הרע במסגרת התביעה בבית המשפט השלום, בהליך בועדת האתיקה ובייפוי הכוח שהוגש לועדת האתיקה - כעולה מהבקשה מדובר בעילות המהוות חלק מהתביעה שהוגשה נגד המבקש אך גם אם היו נעתרות במלואן לא היה בהן כדי לדחות את התביעה במלואה. מעבר לכך - טעמי המבקש בעניינים אלו למחיקה על הסף של סעיפי התביעה מתבססים כולם על פרשנות לסעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע . הפסיקה עליה נסמך המבקש פורטה בבקשתו - וראוי כי יהיה זה בית משפט קמא, הערכאה הדיונית, שתכריע אם מקבלת היא את פרשנות המבקש או שמא את פרשנות המשיבה בכל הנוגע לגדרי הסעיף, וזאת בטרם יידרש לסוגיה בית משפט זה, במסגרת ערעור, אם מי מהצדדים לא יהיה שבע רצון מהתוצאה. ייאמר בהקשר זה כי מסעיף 5.7 להחלטת בית משפט קמא נשוא הבר"ע עולה כי בית משפט קמא אכן התייחס בהחלטתו לפסה"ד מנחה של בית המשפט העליון הנוגע לפרשנות הסעיף (רע"א 1104/07  עו"ד פואד חיר נ' עו"ד עודד גיל . תק-על 2009(3), 2464)  אך זאת אך לשם הבחנה בין עובדות המקרה שם לעובדות המקרה דנן. מכאן שבודאי שלא ניתן לומר, כי בית משפט קמא טעה "טעות ברורה" בפרשנותו את סעיף 13(5) ברוח אותו פסק דין - מאחר שממילא אין הכרעה כזאת בנמצא במסגרת ההחלטה נשוא הבר"ע, והדעת נותנת כי בית משפט קמא יידרש לסוגייה, באופן סדור במסגרת פסק-הדין, ככל שיהא צורך בכך. בענייננו בית משפט קמא טרם סיים את מלאכתו, ההליך בפניו עודנו בחיתוליו. אציין כי אם בסופו של יום תתקבלנה טענות המבקש ובית משפט קמא יקבל את פרשנותו לעניין סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, ויקבע כי סעיף זה פורש את תחולת הגנתו על הנסיבות העובדתיות , כפי שיתבררו בפני בית משפט קמא - יוכל בית משפט קמא, הערכאה הדיונית, לפצות את המבקש בהוצאות הולמות בגין ההליך.