א. בקשה במעמד צד אחד לעיכוב ביצוע ובקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (סגנית הנשיא קובו, סגנית הנשיא רובינשטיין והשופטת דותן) מיום 4.9.07 בע"א 2376/04, ע"א 2401/04, ע"א 2765/05 וע"א 2860/07, בגדרו קיבל בית המשפט בחלקו את ערעור המשיבים על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב (סגן הנשיא גולדין) מיום 22.3.04 בת"א 129735/98, ודחה את ערעורם על החלטת בית המשפט לשכירות (השופטת ברקוביץ) מיום 16.6.05 בת"ש 1062/01.
ב. המשיבים 3-1 (להלן המשיבים) הם בעלי נכס שהמבקשת מחזיקה בו בשכירות מוגנת על-פי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב] התשל"ב - 1972, בהתאם לחוזה שכירות אשר נכרת ביום 17.7.56 בינה לבעלי הנכס דאז. בשנת 1998 הגישו המשיבים תביעה בבית משפט השלום בתל-אביב כנגד המבקשת וכנגד המשיבים הפורמליים 12-4 - חברות הנמצאות בחלקן הגדול בניהולו ובבעלותו של בעליה ומנהלה של המבקשת - בטענה כי עליהן לפנות את הנכס המושכר, מאחר שהמבקשת הפרה את תנאי חוזה השכירות. בית המשפט מצא כי המבקשת אכן הפרה את תנאי החוזה בכך שניהלה מן הנכס המושכר גם את עסקיהן של המשיבים הפורמליים, אולם העניק לה סעד מן הצדק והורה כי צו הפינוי מן הנכס לא ייכנס לתוקפו אם תשלם המבקשת למשיבים פיצוי כספי שנקבע בפסק הדין. במקביל הגישו המשיבים תביעה בבית הדין לשכירות בבקשה לקביעת דמי שכירות, מאחר שלטענתם לא שילמה המבקשת דמי מפתח בשעתו. טענות המשיבים נדחו. על כך, ועל פסק הדין הנזכר של בית משפט השלום, הוגש הערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב. בפסק הדין חזר בית המשפט המחוזי בנידון דידן על קביעתו של בית משפט השלום, כי המבקשת אכן הפרה את תנאי החוזה, אך ביטל את הסעד מן הצדק שהוענק לה, וקבע כי צו הפינוי ייכנס לתוקף תוך 45 יום מיום מתן פסק הדין. מכאן בקשת רשות הערעור.
ג. לטענת המבקשת, פסק דינו של בית המשפט המחוזי פוגע בתחושת הצדק באופן קיצוני. במישור העובדתי נטען, כי עיקרו של הנכס משמש למעלה מחמישים שנה לייעוד שלשמו הושכר, כי כל עסקיו הנוספים של בעלי המבקשת נוהלו ממקום אחר, וכי עיקר הפעילות הרלבנטית לכך בנכס המושכר הייתה רישומו ככתובתן של המשיבות הפורמליות, מטעמי נוחות. עוד טוענת המבקשת כי יש להעניק לה סעד מן הצדק, כיוון שהמשיבים מעולם לא הביעו כל מחאה לפני הגשת התביעה, ייגרם למבקשת נזק רב אם תיאלץ לפנות את הנכס המושכר, ויש ליתן משקל לעובדה שהמבקשת תיקנה את ההפרות מייד עם הגשת התביעה, כדרך שעשה בית משפט השלום.
ד. לאחר עיון בבקשה לא ראיתי מקום להיעתר לה. לא מצאתי בעניין נשוא בקשה זו שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מתחומי המחלוקת הפרטנית של שני הצדדים, או פגיעה בתחושת הצדק המצדיקה את התערבותה של ערכאה שלישית (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)). זאת ועוד, על-מנת להכריע באופן מהותי בטענותיה של המבקשת לגבי אופן השימוש שנעשה בנכס יידרש בית משפט זה לדון בשאלות עובדתיות מובהקות אשר נבחנו בשתי ערכאות קודמות, ושאין ערכאת הערעור נוטה להתערב בהן מטבע דרך פעולתה(ראו למשל רע"א 3692/07 ניסים אביסריס נ' טובה אלברטל (טרם פורסם, 2007); רע"א 33/07 בני רושקנסקי נ' תעבורה מיכל מלט בע"מ (טרם פורסם, 2007)). דברים אלה יפים במובהק במקרה דנא, שבו גם אין טענה לשאלה עקרונית או משפטית. לא אומר כי לא ייתכנו מקרים שבהם תחושת הצדק חריפה עד כדי רשות ערעור בגלגול שלישי, ראו ש' לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית: מבוא ועקרונות יסוד (1999), סעיף 187 בעמ' 182, אך לאחר עיון בפסקי הדין הקודמים שהם מצורפות הבקשה לא סברתי כי זה המקרה לכך.
ה. (1) אף לגופם של דברים אין מקום להיעתר לבקשה. המדובר, כאמור, בבית עסק אשר לגביו נתן בית משפט השלום סעד מן הצדק. בית המשפט המחוזי שקל מחדש את הגורמים שהובילו להחלטה על הענקת הסעד (מהות ההפרה והתנהגות הצדדים), וקבע כי במקרה הנדון, מטים אלה את הכף דווקא לטובת שלילתו של הסעד. מקריאת פסק דינו של בית משפט השלום עולה, כי אף שסגן הנשיא המלומד בחן ומצא קיומן של עילות פינוי, ככל הנראה סבר כי משקלן המצטבר במערכת היחסים הוא כזה שראוי ליתן סעד מן הצדק תמורת תשלום נכבד מצד המבקשת. בית המשפט המחוזי, שבחן הן את מערכת היחסים והן את הנסיבות החריגות שבהן משמשת עילת סעד מן הצדק (אשר אמנם גם בית משפט השלום נתן דעתו אליהן), סבר כי הכף נוטה בבירור שלא ליתן הגנה זו. איני רואה מקום להתערב בכך, הן על פי המדיניות השיפוטית הכללית בתחום הגנת הדייר, הן על פי "גזרת ההגנה מן הצדק" בתוכה, והן על פי הנסיבות הספציפיות.
(2) כחלוף השנים, ונוכח התפתחויות חברתיות וכלכליות, חל צמצום ניכר בתחולתה של הגנת הדייר. לעניין זה יפים דבריו של השופט טל בע"א 3295/94 גיל פרמינגר, עו"ד נ' חוה מור, פ"ד נ(5) 111 (1997):
"חוק הגנת הדייר שהוחק לראשונה בתקופת המנדט, נחקק מלכתחילה כחוק סוציאלי על רקע מצוקת הדיור שהחלה בתקופת מלחמת העולם השניה. הוא בא להעניק הגנה לשוכר דירה חסר קורת גג אחרת וחסר אמצעים להשיג כזו, נגד בעל הנכס שהשכירו לו. עם שינוי העיתים, נשתנו הצרכים המושגים והמציאות הכלכלית והחברתית. במציאות החדשה התהפכו לא פעם היוצרות, הדייר המוגן לא תמיד היה חסר כל הראוי להגנה ובעל הנכס לא תמיד היה הגביר שראוי לפגוע בקנינו לטובת הדייר. על רקע זה, הסתמנה מגמת הגבלת וצמצום תחולת החוק, הן בחקיקה - שנגסה מעת לעת בפריסתו הרחבה של החוק - והן בפסיקה."
הדיון בסוגיות העולות מתוך חוזי שכירות מוגנת, ראוי שיעשה לאור הצמצום האמור בתחולת החוק והתאמתו למציאות של ימינו; קל וחומר, כשהמדובר בבית עסק ולא בדיירים שמתעוררת השאלה של קורת גגם האישית.
ו. (1) אשר להגנה מן הצדק, אכן סעיף 132(א) לחוק הגנת הדייר מאפשר לבית המשפט לסרב לתת צו פינוי, על אף קיומה של עילה לכך, אם שוכנע שבנסיבות העניין לא יהיה צודק לתתו. בית משפט זה אף הנחה כי יש להעניק את הסעד בצמצום, על מנת שלא יהא היוצא מן הכלל שנקבע בסעיף הופך להיות הכלל (ע"א 5/79 זהבה רייכמן נ' כתריאל רוזנבלום, פ"ד לד(2), 208 (1979)); סעד זה נתפס כ"תרופה יוצאת דופן, שפניה בעיקר אל הנסיבות האישיות של הנוגע בדבר, ואשר באה לאפשר התחשבות מיוחדת במצבים קשים היכולים לנבוע מן היישום הפורמלי והאוטומטי של הדין...", כדברי הנשיא שמגר ברע"א 4740/92 אדלר נ' חן (לא פורסם). עסקינן בנושא של צדק, ומבלי שנידרש לפרטיו העיוניים של מושג זה ובמסורת, ברי כי כדי שהגנה זו תופעל בגדרי הגנת הדייר יש צורך ככלל בנסיבות זועקות, ואין כאן מקום להאריך.
(2) סקירה של עובדות המקרה מעלה, כי המקרה שלפנינו אינו בא בגדר זה. זאת - גם אם אין זה מן המקרים שבהם - כפי שיארע לעתים - שולם שכר דירה מגוחך בעד נכס משמעותי, ושכר הדירה (כפי שציין בית משפט השלום) היה גבוה בגדרי שכירות מוגנת. המבקשת היא חברה, אשר - כפי שנקבע - הרחיבו בעליה את עיסוקיהם מן המושכר לתחומים שונים, תוך שינוי מטרת השכירות בתחומים שונים. בית משפט השלום קבע, כקביעה עובדתית, שבעלי העסק לא השתמשו בנכס המושכר רק לשם קבלת דואר המופנה לחברות האחרות שבבעלותם, כנטען בפיהם, אלא אף ניהלו את עסקיהן מתוכו באופן פעיל (ראו עמודים 19-16 לפסק הדין של בית משפט השלום). בית המשפט המחוזי ייחס לקביעות אלה משקל שונה בשקלו אם להעניק סעד מן הצדק למבקשת. בכגון זה, נזכיר את דבריה של מ"מ הנשיא - כתארה אז - בן פורת:
"מבית-משפט זה צריך, לדעתי, לצאת הקול, המזהיר את ציבור הדיירים המוגנים הזהר היטב, לבל יטעו לחשוב, שאם יפרו את התחייבויותיהם החוזיות לא יסתכנו סיכון של ממש שיפונו מן המושכר, אם בעל הבית בכלל יטרח לפתוח בהליך ממושך, יקר ומייגע של תביעת פינוי, נהפוך הוא, עליהם לדעת, כי בדרך כלל, בכפוף לחריגים מעטים בלבד (שהמקרה שבפנינו אינו נמנה עמם), תוסר מעליהם הגנת החוק" (ע"א 87/83 ארי"צ בע"מ נ' ביירלס, פ"ד לח(2) 159, 163 (1984)).
ראו גם רע"א 5727/04 ברסלב נ' בן עמי (לא פורסם), שם נאמר כי "... הדיור המוגן הוא תופעה בת זמנים עברו, והדעת נותנת כי תלך ותחלוף מן העולם. כל עוד בחיים ובמשפט חייתה, מדקדק בית המשפט בפרטי כל מקרה".
ז. משכך, איני מוצא מקום להיעתר לבקשה, ובכך נתייתר הדיון בבקשה לעיכוב ביצוע.
ניתנה היום, ב' בכסלו תשס"ח (12.11.07).
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. מפ
מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,
www.court.gov.il