משיב 1 לא התייצב לכל דיון בעניין דנן. הוא הנאשם שצריך היה להתייצב לעונש המאסר שבגינו נמצאים אנו כאן היום. מתברר כי עד היום לא אותר. לפיכך, החלטה זו מתייחסת למשיבים 2 ו- 3.
משיב 1 בתיק דנן היה נאשם 2 בתיק העיקרי - ת"פ 1310-04-11. במסגרת אותו תיק הורשע משיב 1 וגזרתי עליו בין היתר עונש של מאסר בפועל. זאת, ביום 16/6/13. הסנגורים באותו דיון ביקשו עיכוב ביצוע של עונש המאסר ונעתרתי לבקשתם, והוריתי על עיכוב ביצוע גזר הדין עד ליום 14/7/13 בשעה 11:00. בד בבד קבעתי בפרוטוקול הדיון מיום 16/6/13, בעמ' 161, ש' 10 עד 15, שעיכוב הביצוע כפוף להתאמת הערבויות עליהן הוריתי בשני הדיונים האחרונים לתנאים החדשים, קרי: על הערבים צד ג' להתייצב בבית המשפט ולחתום על ערבויות חדשות
בהן ייאמר כי הערבות תשמש להבטחת התייצבות הנאשם לריצוי עונש כפי שנקבע, או כפי שייקבע בהחלטה אחרת, אם תהיה כזו. כל הערבויות שהופקדו ישמשו להבטחת התייצבותם של הנאשמים לריצוי עונשם או לכל דיון שיהיה בעניינם, ככל שיהיה דיון כזה.
בבוא היום לא התייצב משיב 1 לריצוי עונשו. לפיכך מונחת בפניי בקשת המאשימה להורות על חילוט הערבויות שחתמו משיב 2 ו- 3, הם הערבים צד ג' שחתמו ערבות לנאשם.
יצוין, כי על הכרעת דיני הוגש ערעור, ובהתאם נתבקש עיכוב ביצוע נוסף, בית המשפט המחוזי נעתר לבקשת עיכוב הביצוע, והורה ביחד עם זאת על הארכת התנאים שנקבעו בבית משפט השלום. על החלטה זו הוגש ערעור לבית המשפט העליון, בע"פ 5348/13, וזאת על ידי משיב 1. הערעור היה על ההחלטה שלא לעכב את ריצוי עונש המאסר שהוטל עליו מעבר ליום 31/7/13, המועד שעד אליו ניתן עיכוב הביצוע. בית המשפט העליון דחה את הערעור ביום 1/8/13. יצוין, כי הערבויות הוארכו בהחלטת בית המשפט גם לתקופת הערעור בבית המשפט העליון.
אין מחלוקת בין הצדדים כי החלטות בית המשפט יצרו רצף לעניין תחולת הערבויות על מצב של אי התייצבות משיב 1 למאסר. הקושי התעורר עקב ניסוח כתב הערבות. התברר לעו"ד סקה, אשר קיבל את ייצוג משיב 3 בתיק ובדק את כתב הערבות, שכתב הערבות, אשר נחתם בעניינם של שני המשיבים 2 ו- 3 ביום 16/6/13, כולל את הניסוח הבא: אני הח"מ ערב לכך שמר משה מילט ת.ז. 050711324 ימלא אחר תנאי הערובה המפורטים להלן. אם יופר תנאי מתנאי הערובה אשלם ביחד ולחוד לאוצר המדינה כל סכום שיצווה בית המשפט עד סכום של 15,000 ש"ח ... להתייצב למאסר ב- 14/7/13.
בפי הסנגורים שתי טענות עיקריות: ב"כ משיב 2 טוען שיש לדחות על הסף את הבקשה מאחר שלא צורפו כתבי הערובה לבקשה, והם מסמך מהותי. ב"כ שני המשיבים טוענים כי מבחינה מהותית לא ניתן לחלט את הערבות, מאחר שבהתאם לנוסחה היא חלה אך ורק על התייצבות משיב 1 לריצוי עונשו ביום 14/7/13. מאחר שמועד זה נדחה בהחלטה של בית המשפט, ומשיב 1 לא צריך היה להתייצב באותו מועד, ומאחר שכתב הערבות לא כולל את מלוא החלטתי מיום 16/6/13, הקובעת תנאים נוספים ותחולה על התייצבות בכל מועד שייקבע בהחלטה אחרת, וחובה להתייצב לדיונים נוספים, הרי שלא ניתן לחלט את הערבות.
לעניין הבקשה לסלק על הסף את הבקשה: אמנם נפלה טעות בידי המאשימה, אך כיום נמצאים בפני בית המשפט כתבי הערבות ואיני מוצאת לסלק את הבקשה על הסף.
לגופו של עניין: המאשימה משיבה לטענת הסנגורים באומרה שהחובה של הערבים הייתה לוודא התייצבותו של הנאשם למאסר ביום 14/7/13. הם לא עשו כן. לדבריה, ייתכנו שני מצבים: הערבים לא עשו כן משום שידעו שיש עיכוב ביצוע, ואז אין לומר שהם לא ידעו על הארכת הערבות, כפי שנקבע בהחלטת בית המשפט שנתנה את עיכוב הביצוע; הערבים לא עשו כן ובכך לא מילאו את חובתם על כתב הערבות, ולכן יש מקום לחלט את הערבות.
המסגרת המשפטית לדיון היא מעמדו של כתב ערובה. נקבע לא אחת בפסיקה, שכתב ערובה הוא מסמך עצמאי, ובנושא פרשנותו אין לו קשר לבקשה שבעקבותיו ניתן. הערובה היא התחייבות ויש לפרשה פירוש דווקני, ואין לקרוא בה יותר ממה שנאמר בה במפורש (ב"ש 273/87
מנחם אילון נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(2) 651 (1987).
עוד נקבע, כי
תנאי מימושה של ערבות הניתנת על ידי ערב יהיו אך אלה המפורטים בכתב הערובה. עמדה זו מחייבת ניתוק, לעניין מימושה של הערבות, בין החלטת בית המשפט בדבר מתן הערבות ותנאיה, לבין תנאי הערבות המפורטים בכתב הערובה. כן נקבע, שההחלטה האמורה יכולה לשמש מקור להתחקות אחר כוונת הצדדים לכתב הערבות, במקום שיש צורך בהתחקות כזאת, אך אין בכוחה להוסיף לכתב הערובה את מה שאין בו.
לעניין מימושה של הערובה באים בחשבון, אפוא, אך ורק התנאים הקבועים בכתב הערובה גופו ובמקום שבו לא צוינו בכתב הערובה כל התנאים שנקבעו בהחלטת בית המשפט בדבר מתן הערובה
- הרי לעניין מימוש הערובה יבואו בחשבון אך ורק אותם תנאים שנקבעו בכתב הערובה (בש"פ 1030/94
שלמה
לוי נ' מדינת ישראל [10/8/94]).
עיינתי בפסק הדין אליו הפנתה אותי המאשימה בעניין בש"פ 8163/12
שגב אילון נ' מדינת ישראל [19/11/12]. לצערי, לא ניתן להשליך מאותו מקרה לענייננו, מאחר שבאותו עניין התבססה החלטת בית המשפט על כך שלא קיבל את טענתם
העובדתית של הערבים כי לא ידעו על ההחלטות המאוחרות של בית המשפט, אשר שינו את תנאי הערובה. נוסף על כך, באותו מקרה דובר על ערבים מפקחים. יש, לטעמי, הבדל מסוים בין ערבים כאלה, שתפקידם מתמשך ודינמי, ומחייב קשר מתמיד עם הנאשם/החשוד, לבין ערב לביצוע החלטה שחלה בנקודת זמן מסוימת. אין ביכולתי לקבל את הטענה של המאשימה לפיה, כאשר מדובר בערבים שאינם בעלי תפקיד פעיל לאורך תקופה ארוכה, יש לקבוע כי הייתה להם חובה ספציפית ופעילה לוודא התייצבות הנאשם למאסר בתאריך שננקב בכתב הערבות. הערב אמנם לוקח סיכון, אם אינו מוודא התייצבות למאסר של הנאשם לו הוא ערב, אך לא נראה לי שבשל כך ניתן להטיל עליו חובה לעשות כן.
במקרה שלפניי, לא הוכח מבחינה עובדתית שמי מהערבים ידע על דחיית מועד הכניסה למאסר, ואלמלא נדחה אותו מועד - ניתן היה לחלט את הערבות, אלא שלאור ניסוחו של כתב הערבות כחל אך ורק על התייצבות למאסר ביום 14/7/13, מועד שנדחה בהחלטות של בית המשפט, אשר לא הוכח שהמשיבים 2 ו- 3 ידעו לגביהם דבר, לא ניתן לחלט את הערבות בעניינם.
אציין, כי על פני הדברים, שונה הדבר לגבי משיב 1, אשר מן הסתם ידע על ההחלטות שדחו את מועד תחילת המאסר, החלטות שהשפיעו עליו ישירות, ועל כן אין לגזור גזרה שווה מהאמור לגבי משיבים 2 ו- 3 לעניינו של משיב 1 אם וכאשר יאותר.
לאור כל האמור, דין הבקשה לחלט את ערבותם של משיבים 2 ו - 3 נדחית.
<#9#>
ניתנה והודעה היום כ"א אייר תשע"ד, 21/05/2014 במעמד הנוכחים.
הוקלד על ידי מירי ברששת