דחיית בקשה לאסור פרסום שמו של תובע בתביעת נזיקין נ' קצין משטרה

בקשה לאיסור פרסום שם התובע.

רקע

1.                  התובע הגיש תביעת נזיקין נגד המדינה ונגד קצין משטרה בשם אהרון רנד. ביום 12.12.2012 קיבל בית המשפט (כב' השופטת מירב בן ארי) את בקשתם המשותפת של הצדדים והורתה על "חיסיון" התיק. עוד הורה בית המשפט (כב' השופטת בן ארי) באותה החלטה כי אופן פרסום פסק הדין יידון כאשר הדבר יהיה רלוונטי.

המדינה הגישה הודעת חסינות בעניינו של פקד רנד, וביום 4.3.2013 דחיתי את התביעה שהוגשה נגדו.

2.                  ביום 10.4.2014 קיבלתי את התביעה בחלקה והוריתי לנתבעת לפצות את התובע בסכום של 4,000 ש"ח. בפתח פסק הדין הודעתי כי הגם שההליך התנהל בדלתיים סגורות ניתן לפרסם את פסק הדין.

3.                  התובע הגיש בקשה לאסור את פרסום שמו ערב פגרת הפסח. שופט תורן (כב' השופטת איטה נחמן), אסר את פרסום שמו של התובע עד להכרעה בבקשה גופה.

4.                  התובע טוען כי בפסק הדין נפלו מספר טעויות באופן הצגת העובדות העומדות ביסוד התביעה.

עוד טוען התובע כי חל בעניינו סעיף 68(ב)(5) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן - " חוק בתי המשפט"), משום שטענת המתלוננת כי פרסם תמונות עירום שלה היא תלונה כי ביצע עבירה לפי החוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח-1998; כי בשל פרטי מידע אלה המדינה היא שביקשה תחילה לקיים את ההליך בדלתיים סגורות; כי האמור בפסק הדין מהווה פגיעה חמורה בפרטיותו של התובע, קל וחומר משום שהתובע הוא עורך-דין; כי חשיפת תיקים סגורים במשטרה אסורה לפי חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 ולפי חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, התשמ"א-1981 (להלן - " חוק המרשם הפלילי"); וכי פרסום שמו של התובע מכרסם בזכות הגישה לערכאות.

עוד סבור התובע כי פרסום שמו אינו הכרחי משום שלדבריו כל טענותיו המהותיות התקבלו.

5.                  הנתבעת מתנגדת לבקשה. עמדת המדינה היא כי אין מתקיימות במקרה זה העילות שבחוק בתי המשפט, והתובע לא עמד בנטל להוכיח כי עניינו נופל באותם מקרים חריגים המצדיקים סטיה מעקרון פומביות הדיון.

הנתבעת סבורה שעניינו של התובע אינו נופל בגדר סעיף 68(ב)(5) לחוק בתי המשפט או חוק המרשם הפלילי; לדעת הנתבעת לא מתקיימת במקרה דנן פגיעה חמורה בפרטיות התובע כאמור בסעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט; כי התובע לא יישמע בטענה הנוגעת לשמו הטוב; כי לא ברור מדוע סובר התובע כי עובדת היותו עורך-דין מצדיקה פגיעה יתרה בעקרון פומביות הדיון; וכי פסק הדין כולל גם התייחסות להתנהלותו של התובע מול הרשויות וכן להתנהלותו כבעל דין ולאופן ניהול ההליך על ידו - באופן שמקים הצדקה מיוחדת לפרסום שמו.

עוד טוענת הנתבעת כי קבלת הבקשה תכביד עליה בניהול הליכים אחרים מול התובע.

לחלופין בלבד הציעה המדינה לנסח מחדש את פסקה 1 לפסק הדין באופן שיפגע פחות בתובע.

לבסוף הביעה המדינה ספק בסמכותו של בית המשפט לשנות את החלטתו להתיר את פרסום שם התובע, והביעה דעה כי הדרך הנאותה לעשות כן היא במסגרת הליך ערעורי.

6.                  התובע הגיש תשובה ארוכה בה הוסיף וטען, בין היתר, טענות חדשות להצדקת בקשתו: טענה כי בית המשפט לא קיים דיון בנושא הפרסום; טענה כי בית המשפט רשאי להוסיף על עילות איסור הפרסום הקבועות בחוק; ועוד.

דיון

7.                  דין הבקשה להידחות.

8.                  ראשית יצוין כי טענות התובע בדבר טעויות שנפלו באופן הצגת הדברים בפסק הדין לא יידונו (ואינן יכולות להידון) במסגרת בקשה לאיסור פרסום. מקומן היחיד הוא הליך ערעורי, אם וכאשר יוגש.

עוד אציין כי לא מצאתי לנכון לדון בטענות החדשות שהעלה התובע במסגרת תשובתו לתגובת המדינה. כידוע, תשובה לתגובה המוגשת בהתאם לתקנה 241(ג1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 אינה במה להצגת טיעונים שהיה מקום לכלול מלכתחילה בבקשה המקורית אך נפקדו ממנה. התובע לא ביקש לתקן את בקשתו המקורית ואף לא מצא לנכון להסביר בתשובתו מדוע נמנע מלצרף טענות אלה במסגרת הבקשה. לא מצאתי כל הצדקה להוסיף ולדון בטענות אלה, שלצד שכנגד לא הייתה כל הזדמנות להתמודד עמן [ראו והשוו בש"א (מחוזי ת"א) 2884/03 שטריקס נ' קרסו (6.4.2003); ת"א (מחוזי ת"א) 2524/01, בש"א 22843/01 קראוס נ' תאגיד איסוף כלי משקה בע"מ (13.1.2003)].