דזנה נ' גוטמן ואח'

החלטה

בפני בקשה שכותרתה "בקשה לביטול החלטה מיום 17.3.11 עיכוב ביצוע ועיון חוזר בבקשה".

יסודה של בקשה זו בתביעה בסדר דין מהיר שהגיש המבקש נגד המשיבים על סך 26,621 ₪, כאשר כפי שקבעתי בהחלטתי מיום 17.3.11 רק חלק קטן ממנה ראוי להתברר כתביעה בסדר דין מהיר, בעוד שהחלק הארי של התביעה, עילתה בחוק הפלת"ד, כך שלא ניתן להגישה בהליך של סדר דין מהיר.

מדובר בתביעה בסכום נמוך שמבחינת סכומה ניתן להכניסה אף למסגרת של תביעות קטנות, תביעה שלא בכדי נקבעו ביחס אליה כללי סדר דין שמטרתם לקצר ולפשט את הליכי בירורה.

חרף עובדה זו, בחר המבקש להגיש את הבקשה למחיקת כתב ההגנה, בקשה אשר אגב דחייתה קבעתי, כי אין בה אלא בקשת סרק המהווה את השחתת זמנו של בית המשפט.

ככל הנראה החלטתי לא הותירה רושם רב על המבקש, שמצא לנכון להגיש בפני בקשה נוספת, מסורבלת ומייגעת מקודמתה המשתרעת על פני 9 עמודים המודפסים בצפיפות, בקשה הנתמכת ע"י תצהיר המשתרע על פני 5 עמודים, כאשר כותרתה של הבקשה הינה "בקשה לביטול החלטה מיום 17.3.2011 עיכוב ביצוע ועיון חוזר בבקשה".

הוגשה בפני תגובת המשיבים לבקשה, באיחור, שניתן ביחס אליו הסבר.

הבקשה שהגיש המבקש אינה בקשה ל"עיון נוסף" חרף כותרתה אלא ניסיון פסול להגיש בפני ערעור מנומק ומפורט לעייפה, על החלטתי שלי.

הדרך הנכונה לתקוף את החלטתי בנימוקים מהסוג שפורטו בבקשת המבקש ל"עיון נוסף" הינה בדרך של הגשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי ולא בדרך של בקשה ל"עיון נוסף" בפני.

בבר"ע (ב"ש) 803/04 יוסף אמר נ' כלל חברה לביטוח בע"מ נקבע "הפרקטיקה של הגשת בקשה לעיון חוזר על החלטת ביניים כאשר אין נסיבה חדשה היא לרוב מנהג נפסד".

במקרה שלפני אין כל נסיבה חדשה, שנולדה לאחר החלטתי, אלא שכאמור, היא מהווה ניסיון לערער על החלטה זו.

לאור האמור לעיל הנני דוחה את הבקשה לעיון נוסף.

אין לקבל את המשך בזבוז זמנו של בית המשפט ע"י המבקש בבקשת סרק נוספת, בקשה ארוכה ומתישה, שהצריכה זמן שיפוטי יקר שלא לצורך.

בעניין זה אין לי אלא להפנות לדבריו המאלפים של כב' השופט גרוניס ברעא 615/11 סופר מדיק (מדיק לייט), ציון ידיד, שלמה לוי נ' ANTON HUBNER CMBH & CO. KG, אקו-בלו טריידינג בע"מ (27/03/2011):

"בעבר הבעתי דעתי כי בית המשפט רשאי לחייב בעל דין לשאת בהוצאות לטובת אוצר המדינה מקום שההליך שהגיש גורם לבזבוז זמן שיפוטי (רע"א 1514/06 תדיראן מוצרי צריכה בע"מ נ' אמי שה שאול (לא פורסם, 24.4.06)). את הבסיס לסמכות להשית הוצאות כאלה ניתן למצוא בתקנה 514 לתקנות. על פי תקנה זו רשאי בית המשפט לפסוק הוצאות לטובת בעל הדין שכנגד או אוצר המדינה כאשר "בעל הדין האריך את הדיון בכל הליך שלא לצורך, על ידי טענות סרק או בכל דרך אחרת". אפילו אם לא ניתן לבסס הסמכות על תקנה 514, הרי העיגון יימצא בסמכותו הטבועה של בית המשפט. בהחלטה האמורה נאמרו הדברים הבאים:

"האמצעי האמור [של הוצאות] נותן בידי בית המשפט כלי ניהולי, שיש לו אף פן שניתן לכנותו משמעתי. הארכת הדיון שלא לצורך מביאה לכך שבית המשפט מקדיש זמן להליך מסוים בלא הצדקה. המשמעות מבחינת בעלי הדין האחרים שתיקיהם תלויים בבית המשפט הינה ברורה: ממשאב הזמן העומד לרשות בית המשפט נגרעות יחידות שניתן היה להקדישן לטיפול בתיקים אחרים. במילים אחרות, אובדן זמן שיפוטי בשל הארכת דיון שלא לצורך פוגע בכלל בעלי הדין ולאו דווקא באלה שבתיק המסוים ... כלומר, נפגעת היכולת לנצל באופן מיטבי את הזמן השיפוט...ברי, כי האפשרות האמורה, של חיוב בהוצאות, קיימת לא רק לגבי דיון בעל פה, אלא גם כאשר בית המשפט עוסק בדיון אך על יסוד הכתובים ... "

אשר על כן הנני מחייב את המבקש לשלם הוצאות בסך 5,000 ₪ לאוצר המדינה וסך של 1,500 ₪ הוצאות למשיבים, בלא כל קשר לתוצאות ההליך, הוצאות אלו הינן בנוסף להוצאות שפסקתי ביום 17.3.11.

ניתנה היום, י"ב ניסן תשע"א, 16 אפריל 2011, בהעדר הצדדים.