דזאנאשוילי נ' משטרת ישראל

פסק דין

מבוא

לפני בקשה לדחיית תובענה על הסף מחמת ייחוד עילה והתיישנות.

התובע הגיש תביעה בגין נזקי גוף שנגרמו לו, לטענתו, במהלך שירותו במשטרת ישראל. בכתב התביעה טוען התובע כי ביום 8.5.2005, במהלך שירותו כסייר במערת המכפלה בחברון, בזמן מנוחה, נפל תוך כדי ירידה במדרגות של וילה מס' 3 ונפגע בגבו. לטענתו, המבקשת הייתה מודעת למפגע הבטיחותי במדרגות הוילה ולא פעלה לתיקון הליקוי.

בעקבות כך, הגיש התובע תביעה לקצין התגמולים לצורך קביעת אחוזי נכות. הוועדה הרפואית המחוזית מטעם אגף השיקום של משרד הביטחון קבעה בהחלטה מיום 18.10.2007, כי למשיב נותרה נכות אורתופדית צמיתה בשיעור 1%. לתובע נערכה בדיקה חוזרת שבסיומה הותירה הוועדה הרפואית את החלטתה על כנה וקבעה, כי לא קיימת לתובע נכות נוירולוגית נפרדת מנכותו האורתופדית.

על קביעה זו הגיש התובע ערעור לוועדה הרפואית העליונה וזו קבעה בהחלטתה מיום 4.7.11, כי למשיב נותרה נכות אורתופדית בשיעור 5% בגין הגבלת תנועה מזערית בעמוד שדרה מותני, ללא נכות נוירולוגית. אף על החלטה זו ערער המשיב בפני בית המשפט המחוזי, ובפסק דין מיום 8.2.2012 הורה בית המשפט להשיב את עניינו לבדיקה מחודשת של הוועדה הרפואית העליונה, משזו לא התייחסה בהחלטתה לכלל המסמכים הרפואיים שהוגשו לה.

הוועדה הרפואית העליונה דנה שוב בעניינו של התובע ועיינה במסמכים הרפואיים אליהם הפנה בית המשפט המחוזי. בהחלטה מיום 6.8.12 הותירה הועדה הרפואית העליונה את החלטתה מיום 4.7.11 על כנה לפיה, נכותו הכוללת של התובע היא 5%.

טענות הצדדים

הנתבעת, מדינת ישראל- משרד הביטחון, טוענת כי דין התביעה להידחות על הסף משני טעמים: האחד, מחמת התיישנותה, שכן, האירוע הנדון אירע ביום 8.5.05, אולם, כתב התביעה הומצא לה רק ביום 3.7.2013, כשנה וחודשיים לאחר שחלפה תקופת ההתיישנות.

הטעם השני המצדיק לטענת הנתבעת דחייתה של התביעה על הסף הינו עקרון ייחוד עילה. לגישתה, סעיף 6 לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), התשי"ב- 1952 (להלן: חוק הנזיקים האזרחיים) קובע פטור מאחריות המדינה בנזיקין בשל חבלה שאירעה תוך ועקב שירות צבאי. מכאן, שלחייל הנפצע בתקופת ועקב שירותו הצבאי, לא עומדת עילת תביעה בנזיקין נגד המדינה, וההסדר הייחודי והיחידי באמצעותו הוא יכול לקבל תגמולים הוא חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט- 1959 (להלן: חוק הנכים).

משההסדר הנ"ל הוחל גם על שוטרים (בהתאם לסעיף 2 לחוק המשטרה (נכים ונספים), התשמ"א– 1981), המסקנה המתבקשת לגישת הנתבעת הינה, כי למדינה עומדת חסינות מפני תביעה בגין האירוע הנדון..

מנגד, טען התובע, כי אין הוא מנוע מלתבוע את המדינה בנזיקין בגין נזקו. לגישתו, חוק הנזיקים האזרחיים מציב שני תנאים על מנת שתעמוד למדינה חסינות מפני תביעות נזיקיות- האחד פורמלי, לפיו הנזק נגרם בתקופת שירותו הצבאי של הניזוק והתנאי השני, מהותי באופיו, הדורש קיומו של קשר סיבתי בין הפגיעה לבין השירות הצבאי. לדידו, במקרה דנן התנאי השני לא מתקיים, שכן, נפילתו נגרמה שלא עקב שירותו הצבאי, ובמצב זה פתוחה בפניו הדרך להגשת תביעה נזיקית כנגד המדינה במקביל לתביעתו על פי חוק הנכים.

התובע מפנה להוראת סעיף 36 לחוק הנכים וטוען כי על פיו יש לאפשר לו לבחור בין תגמולים המגיעים לו לפי חוק הנכים ובין תגמולים המגיעים לפי דיני הנזיקין. במיוחד, כך לפי טענתו, יש להכיר בזכותו לתבוע לפי דיני הנזיקין לנוכח העובדה כי תביעתו לפי חוק נכים לא נשאה פרי, שכן, לפי חוק הנכים הוא לא זכאי לתגמולים בגין הנכות שנקבעה לו.

דיון והכרעה

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל מחמת ייחוד עילה, ולפיכך דין התובענה להידחות על הסף.

התיישנות

במצב הדברים הרגיל, מרוץ ההתיישנות נפסק במועד הגשת התביעה ללא קשר למועד בו הומצאה התביעה לצד שכנגד. ראו למשל מדברי כב' השופט טלגם בת.א 1518/91 טייב דניאל נ' ציטיאט חברה להשקעות ובניין בע"מ ואח', דינים מחוזי 1998 (4) 553).

"טענה נוספת של הנתבעים היא שכתב התביעה הומצא להם רק כשלוש שנים מיום הגשת התביעה.... לא נקבע בחוק כל קשר בין מועד ההמצאה לתקופת ההתיישנות, וכפי שקבעתי לעיל המועד הקובע לעניין ההתיישנות הוא אך ורק מועד הגשת התביעה ולא כל מועד אחר".

לנוכח האמור אני דוחה את טענת ההתיישנות.

ייחוד עילה