דור אלון ניהול מתחמים קמעונאיים בע"מ נ' אברג'ל ואח'

פסק דין

1. בפני עתירת העותרת המבקשת לצאת כנגד החלטת המשיבים ליתן לה רישיון עסק לפי פריט 4.8 לצו רישוי עסקים למכירת משקאות משכרים לצריכה במקום ההגשה. בהתאם ביקשה לחייב המשיבים ליתן לה רישיון עסק לפי הפריט האמור באופן שיותר לה למכור משקאות משכרים לצריכה במקום ההגשה.

2.העותרת מפעילה רשת חנויות נוחות בתחנות דלק הידועות בשם "אלונית" בהן נמכרים מוצרי מזון שונים ומשקאות, לרבות משקאות משכרים, למכירה בקמעונות ולצריכה במקום. חנויות אלו פועלות בתחנות התדלוק הנושאות שם המותג "דור אלון" וזאת בפרישה ארצית רחבה. בתוך כך מפעילה העותרת תחנת תדלוק "דור אלון – נגבה", המצויה בתחום המועצה, המשיבה 3.

3.העותרת מנהלת את תחנת התדלוק, תחת רישיון עסק שניתן לה על ידי המשיבה 3, בהתאם לחוק רישוי עסקים, תשכ"ח – 1986 (להלן: "חוק רישוי עסקים"), התקנות והצווים מכוחו. רישיון העסק שניתן לעותרת בשנת 2004 ניתן תחת שם התאגיד "דלק דור אלון – נגבה" כאשר ברישיון העסק צוין כי מהות העסק הינו "תחנת דלק" (נספח ע/1 לעתירה).

לטענת העותרת, התאגיד הנ"ל מוזג לחברה העותרת ועל כן רישיון העסק מהווה נכס של העותרת.

4.בהעדר רישיון עסק להפעלת החנות במתחם תחנת התדלוק, ובהתאם לדרישת המשיבה 3, פעלה העותרת והגישה בקשה לקבלת רישיון עסק על שמה לפעילות חנות הנוחות במתחם תחנת התדלוק. הבקשה הוגשה ביחס לכל פריטי הרישוי שנדרשו ע"י המשיבה 3, ובהתאם לפריטי הרישוי הקבועים בצו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי), תשנ"ה- 1995 (להלן: "הצו"), לרבות פריט 4.7 לצו – עסק שמהותו מרכול, ופריט 4.8 לצו – שעניינו משקאות משכרים והגשתם לצורך צריכה במקום.

אין חולק כי רישיון עסק לפי פריט 4.7 מאפשר מכירת משקאות משכרים בקמעונות, דהיינו, מכירה בלבד ללא הגשה במקום.

5.רישיון העסק שניתן לעותרת היה לפי פריט 4.7 לצו ולא כלל את פריט הרישוי 4.8, תוך הודעת המשיבה 3 בדבר סירובה לדון בבקשתה לרישיון עסק לפי פריט 4.8 מהסיבה שהמשיבה 3 אינה מתירה מכירת משקאות משכרים לצריכה במקום בתחנות תדלוק בתחומי המועצה המקומית. יתר על כן, נדרשה העותרת להוריד מהמדפים את משקאות האלכוהול.

העותרת פנתה במכתב דרישה לקבלת נימוקים מהמשיבה 3, וביום 23.1.13 השיבה המשיבה 3, באמצעות המשיב 2, לבקשה זו והפנה את העותרת להחלטת המועצה לפיה, נאסרת מכירת אלכוהול במתחם תחנות תדלוק.

6.במסגרת הדיון המקדמי בפני הובהר כי העותרת רשאית להמשיך ולהפעיל חנות הנוחות במתחם תחנת הדלק, על פי פריט 4.7, המאפשר לה מכירת משקאות משכרים בקמעונאות ועל כן, דרישת המשיבה 3 כי העותרת תסיר ממדפיה את המשקאות המשכרים נמצאה בלתי רלבנטית עוד.

השאלה היחידה שנותרה, אפוא, לדיון נוגעת לפריט רישוי 4.8 והשאלה שעמדה במחלוקת האם החלטת המשיבה 3 אשר סירבה ליתן לעותרת רישיון עסק לפי פריט זה, נגועה בחוסר סבירות.

7.העותרת טענה כי החלטה זו נוגדת את הוראות החוק ואת עקרון חופש העיסוק, ואף נגועה בפגמים קשים ושיקולים זרים היוצרים אפליה אסורה של העותרת לעומת עסקים אחרים בסביבת העסקים של העותרת.

לטענת העותרת ההגבלה היחידה הקיימת בחוק רישוי עסקים בנוגע למכירת משקאות משכרים הינה מכוח תיקון מס' 26 לחוק רישוי עסקים, שנכנס לתוקף בשנת 2011, אשר הוסיף לחוק את סעיף 2(א1) הקובע כי בעסק שבו נמכרים או מוגשים משקאות משכרים יחול איסור למכירה של משקאות משכרים מהשעה 23:00 עד השעה 06:00, כאשר האיסור אינו חל על שורה של עסקים המנויים בתוספת לחוק, כגון מסעדה, בית קפה, הסעדה, עסק למכירת משקאות משכרים אשר מוגשים לצריכה במקום ועסקים אחרים כמפורט בתוספת.

לטענת העותרת ההגבלה החוקתית היחידה הקיימת היא זו של הגבלת מספר שעות ביממה בהן מותר למכור משקאות משכרים ואין בנמצא כל הגבלה על מכירת משקאות משכרים לצריכה במקום.

לאור האמור, טענה העותרת כי החלטת המשיבה 3 הינה בבחינת עשיית דין עצמי של רשות הרישוי בניגוד למצב החוקי, תוך גרימת נזקים כלכליים ותדמיתיים לעותרת.

העותרת הוסיפה ועגנה טענותיה בחוק חופש העיסוק, כשלטענתה עשתה המשיבה 3 שימוש בחוק רישוי עסקים שלא בהתאם לדין. לטענתה אין כל הצדקה לאיסור גורף למכירת משקאות משכרים לצריכה במקום דווקא בתחנות תדלוק, וכי יש בהחלטה זו כדי להוות פגיעה קשה בחופש העיסוק של העותרת וליצור אפליה פסולה בינה לבין עסקים אחרים, כגון המרכלות שבתחומי המועצה בהן מותרת מכירת משקאות משכרים.

עוד טענה העותרת לפגמים בהחלטת המשיבה 3 הנובעים מהעדר זכות שימוע במובן זה שהחלטת המשיבה התקבלה מבלי שניתנה לעותרת הזכות להשמיע עמדתה, והכל בניגוד לדין.

כמו גם כי אין החלטת המשיבה מנומקת באופן המאפשר לעותרת לתקוף את הנימוקים להחלטה.

8.מנגד, טענה המשיבה כי דין העתירה להידחות על הסף מחמת השיהוי המלווה עתירה זו, מקום שהחלטת המשיבה 3, נשוא העתירה, הובאה לידיעת העותרת ביום 20.12.12, והעתירה הוגשה ביום 21.3.13, כ- 90 יום לאחר שנודע לעותרת על החלטת המשיב 3.

עוד טענה המשיבה 3 כי העתירה נגועה בחוסר ניקיון כפיים בנסיבות בהן הרחיבה העותרת פעילותה והקימה במקום חנות נוחות, מבלי שהיה בידיה רישיון עסק מתאים למכירת מוצרי מרכול בכלל, וללא רישיון למכירת אלכוהול בפרט, וכי רישיון העסק שהיה בידיה אפשר לה למכור דלקים בלבד ותו לא.