אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> דורית קירור נ' עיריית תל-אביב

דורית קירור נ' עיריית תל-אביב

תאריך פרסום : 03/11/2010 | גרסת הדפסה
עת"מ
בית המשפט המחוזי תל אביב - יפו
222-09
02/11/2010
בפני השופט:
רות רונן

- נגד -
התובע:
1. דורית קירור ושיווק פרי בע"מ ע"י ב
2. כ עו"ד פשדצקי

הנתבע:
עיריית תל-אביב ע"י ב"כ עו"ד חליפה
פסק-דין

פסק דין

עמ"נ 222/09

פסק דין

עניינו של הערעור הוא בבית קירור של המערערת (להלן: "בית הקירור"), המצוי בבנין בשוק הסיטונאי ברחוב חשמונאים 88 תל אביב (להלן: "הבנין"). המשיב סיווג את בית הקירור לצורכי ארנונה בסיווג של "בניינים שאינם משמשים למגורים" (ס' 3.3 לצו הארנונה). המערערת טוענת כי היה מקום לסווג אותו בסיווג של מחסן, על פי סעיף 3.4.2 לצו הארנונה. ביום 17.6.09 דחתה ועדת הערר את טענות המערערת בהקשר זה וערעור זה מוגש על החלטתה.

המערערת היא בעלת חנות למימכר פירות וירקות, הנמצאת בקומה הראשונה של הבנין. בקומה 1- נמצא חדר מכונות, ובקומה 2-, נמצא חדר הקירור נושא הערעור.

ועדת הערר בהחלטתה דחתה את טעות המערערת וקבעה כי בית הקירור אינו מחסן, וזאת, משום שלא הוכח קיומם של התנאים שנקבעו לסיווג נכס כמחסן בס' 3.4.2 לצו הארנונה. כך, נקבע כי במקום מתבצעת פעילות של שיווק והפצה כאשר בית הקירור שימש לספק שירותי קירור לסוחרים ולכן מדובר בעסק לכול דבר, שיש לו מאפיינים דינאמיים שאינם מתקיימים ב"מחסן קלאסי". עוד נקבע כי הסחורה בבית הקירור זמינה בכול עת, וכי זו סחורה שניתן למכור אותה, והיא אינה מיועדת לאחסון. עוד נקבע כי בית הקירור אינו משמש לאחסון אלא לקירור. ועדת הערר אף קבעה כי מחסן ייחשב ככזה רק אם הוא אינו מצוי בקומה רצופה לבית העסק, ואילו במקרה דנן, מדובר - לפי קביעת הוועדה - בנכס בן שלוש קומות, שכולן ברציפות משמשות את העסק של המערערת.

טענות הצדדים

המערערת חולקת על מסקנתה של ועדת הערר. לטענתה, היום בית הקירור ריק רובו ככולו, לאחר שהשוק הסיטונאי נסגר. על פי הטענה, גם כאשר בית הקירור תפקד, לא התבצעה בו פעילות של שיווק והפצה – כפי שנקבע על ידי ועדת הערר, ולא היה מקום לקבוע כי שירותי האחסון במקום אינם נחשבים ככאלה. לא נכונה גם מסקנת הוועדה לפיה הסחורה במקום היתה זמינה בכול עת, וכי זו סחורה שאינה מיועדת לאחסון. עוד נטען כי אין מקום לאבחנה בין מחסן לבין בית קירור, וגם מקום המשמש לקירור, יכול להחשב כמחסן על פי צו הארנונה.

באשר לקביעה לפיה בית הקירור רצוף לבית העסק, נטען כי אין חולק כי בין בית הקירור לבין החנות מפרידה קומה טכנית. הוועדה היתה סבורה כי קומה זו היא חלק מהעסק, אולם אין הדבר כך. קומת המכונות – כך נטען – משמשת גם גורמים אחרים, ומדובר בחדר המכונות של כל הבנין. גם המשיב מחייב את חדר המכונות כיחידה נפרדת.

המערערת טענה כי במשך כל השנים הכיר המשיב בחדר הקירור כבמחסן, ולא חל מאז כל שינוי במבנה. המערערת טענה כי הרציונל של החלטת הוועדה הוא כי הוועדה היתה סבורה כי מחסן שהוא "נגיש" אינו זכאי לפטור. אולם, קביעה זו מנוגדת ללשון התקנה. כן נטען כי קביעת הוועדה לפיה כל הבנין משרת את העסק של המערערת אינה נכונה מבחינה עובדתית, וזו קביעה מהסוג שבית המשפט יכול וצריך להתערב בה.

עוד נטען כי בין הצדדים היה הסכם משנת 1991 בו הוסדרה גביית הארנונה. ההסכם קבל תוקף של החלטת ועדת הערר. אמנם נקבע בהסכם כי חתימתו לא תמנע העלאת טענות העתיד, אולם אין בכך כדי לשחרר את המשיב מהתחייבותו על פיו. השינוי בחיוב לא נובע משינוי עובדתי שהתגלה, משום שבמהלך השנים לא היה כל שינוי כזה. המערערת טענה כי ועדת הערר מוסמכת לדון גם בטענות הצדדים נגד החלטת העירייה לבטל את ההסכם, שכן מעורבים בענין גם רכיבים המצויים בסמכותה העניינית. סמכות הוועדה לדון בנושא זה לא היתה שנויה במחלוקת באף אחד משלבי הדיון. לטענת המערערת, אף אם היתה למשיב סמכות לבטל את הסכם הפשרה, היה עליה להודיע על כך מראש, וודאי שלא ניתן היה לבטלו רטרואקטיבית.

המערערת טענה כי אם לא תבוטל דרישת המשיב לתשלום ארנונה ביחס לבית הקירור בסיווג העסקי, הדבר יביא לכך כי היא תאבד את בית הקירור.

המערערת העלתה אף טענה ביחס לשטח המשמש לחניית המלגזות. היא טענה כי לא מדובר בחניה של מכוניות אלא ב"סרח עודף" לשימוש בית הקירור. על פי הטענה, אם יתקבל הערעור ביחס לבית הקירור, יש לחייב את החניה באותו תעריף של בית הקירור.

המשיב סמך ידיו על החלטתה של ועדת הערר, וטען כי בית המשפט צריך להימנע מלהתערב בה. לטענתו, אין מקום לסווג את בית הקירור כמחסן, בשל מספר סיבות. ראשית, כך נטען, בית הקירור אינו משמש לאחסנה בלבד, אלא יש לו שני שימושים – הן חלק מהעסק של המערערת, והן קירור עבור סוחרי השוק הסיטונאי. הניוד לבית העסק כשמדובר בפירות וירקות צריך להיות מהיר, הסחורה צריכה להיות זמינה במשך כל שעות היום, ואין מדובר באחסון לתקופות ארוכות. לטענת המשיב, החנות ובית הקירור הם מקשה אחת שיש לה פעילות אחת.

עוד נטען כי בית הקירור מצוי בקומה רצופה לזו של העסק – וכי כך קבעה ועדת הערר כקביעה עובדתית. היא קבעה כי שלוש הקומות הן רצף אחד, וכי קיימת רציפות בין קומת העסק לקומת בית הקירור. נקבע על ידי ועדת הערר כי שטח חדר המכונות משרת את בית הקירור, והוא בהחזקה בלעדית של המערערת. טענת המערערת לפיה אין הדבר כך, וכי בבנין יש עסקים אחרים – לא הוכחה ולא הוצגו ראיות לכך, ועל כל פנים, אין גם רלוונטיות לשאלה אם יש עוד עסקים בבנין.

המשיב טען בהקשר זה כי בית המשפט אינו רשאי לשמוע טענות שלא הועלו בפני הערכאה הדיונית – כמו הטענה ביחס לקיומם של עסקים נוספים בבנין. עוד טען המשיב כי אין לקבל את הטענה המתייחסת לפיה סיווג השטחים הטכניים בקומה 1- כמלאכה ותעשייה, הוא הודאה כי מדובר בקומה נפרדת. המשיב טען כי טענה זו היא חסרת תום לב, שכן הסיווג נועד להקל עם הנישום, ואין בו כדי לשנות את העובדות שבבסיס החלטת ועדת הערר, לפיהן מדובר ב-3 קומות רצופות.

תנאי נוסף לקיומו של מחסן שלא התקיים, הוא כי הנכס משמש את המערערת לשיווק והפצה. המשיב טען כי המערערת עוסקת בשיווק ירקות והפעלת בית קירור – על פי הגדרתה. המצהיר מטעמה העיד כי מספר עסקים עושים שימוש בבית הקירור, מספר המשתנה לפי כמות הסחורה המאוחסנת, המגיעה עד 1,500 טון. למערערת יש רשיון מטעם משרד הבריאות לאיסום בקור של פירות וירקות. לטענת המשיב, מדובר בעסק אחד של שיווק והפצה של פירות וירקות המניב הכנסה בשני מישורים – שירותי קירור לסוחרים, ועסק המכירה שבית הקירור משרת אותו. מדובר אם כן בעסק של אחסנה, שהוא עסק לכול דבר וענין. כאשר פעולת הקירור היא הפעילות העיקרית של העסק – יש לסווגו בתעריף עסקי.

המשיב טען כי לא כל נכס המכונה מחסן הוא כזה לצורכי ארנונה. התכלית של שיעור הארנונה המופחת הוא לנכסים שלא משמשים את העסק באופן שוטף, ואינם נגישים באופן תדיר לבעלי העסק ולקוחותיו. שטח האחסון דנן הוא חלק אינטגרלי מהעסק של המערערת. המערערת מודה כי מדובר בנכס אחד שלא ניתן להפרדה – והיא אף בקשה עבורו רשיון אחד. יש זיקה בין החנות לבין המחסן, כאשר השימוש במחסן הוא הכרחי למהות העסק, ואף מטעם זה אין מקום לפיצול של שיעור הארנונה על חלקי העסק השונים.

באשר להסכם משנת 1991, טען המשיב כי הטענה לגביו מועלה לראשונה בשלב הערעור, ולא הועלתה קודם. לטענתו, לוועדת הערר לא היתה סמכות לדון בטענה, שכן סמכותה היא לדון בעניינים בעלי אופי עובדתי טכני, ולא בשאלות משפטיות. עוד נטען כי מנוסח ההסכם עולה כי אין בו כדי להגביל את הצדדים לגבי השנים הבאות. המשיב טען כי החיוב איננו חיוב רטרואקטיבי אסור, אלא מדובר בהתאמת הרישום למצב העובדתי.

באשר לחניית המלגזות, טען המשיב כי ועדת הערר קבעה ובצדק, כי המלגזות משמשות הן את בית הקירור והן את החנות.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.

 



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ