דוסטן נ' מדינת ישראל

פסק דין

זהו ערעור על הכרעת הדין וגזר-הדין שניתנו בבימ"ש השלום לתעבורה בת"א (כב' השופטת א' שדמי).

המדובר באירוע שבו, על-פי הנטען, נהג המערער ברכבו כשהוא מבצע סטייה לנתיב הנגדי תוך גרימת סיכון לכלי רכב הבאים ממול. הנהג נעצר במקום על-ידי שוטרים ונדרש להיבדק בדיקת שכרות אולם סירב, שעל-כן הואשם בנהיגה בשכרות על-פי סעיף 62(3) יחד עם סעיף 39(א) לפקודת התעבורה, נהיגה בקלות ראש על-פי סעיף 62(2) לפקודת התעבורה ועבירה של סירוב להיבדק בדיקת נשיפה על-פי סעיף 64ב(ב) לפקודת התעבורה, כפי שהיתה בתוקף במועד ביצוע העבירה.

המערער כפר בעבירות המיוחסות לו והדיון נקבע לשמיעת ראיות.

בשל דחיות רבות וממושכות, לבקשת המערער, ואי התייצבויות של המערער מידי פעם, שמיעת הראיות החלה אך ורק כשנה וחצי לאחר הגשת כתב האישום. מסכת ראיות ההגנה, למרות שנקבעה למועד סמוך, לא נשמעה, שוב בשל אי התייצבויות של המערער ודחיות חוזרות ונשנות מסיבות אלו או אחרות. בסופו של דבר המערער העיד. עד הגנה שהוזמן על-ידו לא התייצב וביהמ"ש קמא לא התיר דחיית הדיון פעם נוספת ושמיעת הכרעת הדין נקבעה למועד אחר. גם במועד הכרעת הדין, שכאמור נקבע בנוכחות המערער, לא התייצב המערער ונדרשו לאחר מכן 7 ישיבות עד לאפשרות לשמוע טיעונים לעונש ולמתן גזר-הדין.

פירטתי את השתלשלות הדברים משום הטענה שנשמעה במסגרת הערעור לגבי הענישה, באשר לחלוף הזמן.

בימ"ש קמא הרשיע את המערער בכל העבירות שיוחסו לו בפסק-דין ארוך, מפורט ומנומק.

לטענת המערער בפני, שגה בימ"ש קמא בהרשיעו את המערער ובמיוחד שם ב"כ המערער את הדגש על הרשעתו בסירוב להיבדק. לטענתו, השוטר, שעל-פי הנטען, בפניו סירב המערער לבצע את בדיקת הנשיפה, (השוטר פטריק סולטן) לא הובא להעיד על-ידי התביעה. המערער ביקש להביאו כעד הגנה, הוא הוזמן אך בסופו של דבר לא התייצב, וביהמ"ש לא התיר את דחיית הדיון כדי לאפשר העדתו. לטענת ב"כ המערער, המדובר בעדות "קריטית" לגרסת הנאשם שכן הוא אשר יכול היה לאשש את גרסתו.

לטענת ב"כ המערער, הסירוב היחיד, אם היה, נאמר לשוטר סולטן ולא לשוטר אחר. המסמכים שהוגשו ובמיוחד ת/6 שנרשם על-ידי הקצין חיים חן, אינם מצביעים על כך כי משמעות הסירוב הוסברה למערער על-ידי אותו קצין. יתר העדים אף הם לא העידו כך, שעל-כן לא ניתן להרשיעו בעבירת הסירוב.

אשר על-כן, עותר הוא לזכות את המערער מעבירת הסירוב ולחילופין, להחזיר את הדיון לבימ"ש קמא כדי שיישמע העד סולטן.

בתשובתו לטיעוני ב"כ המדינה הוסיף ב"כ המערער וטען כנגד הקביעה, כי המשיב סטה לנתיב הנגדי וכפי שנטען על-ידי התביעה והעדים, התנהגותו זו מהווה חיזוק להיותו שיכור. לטענתו, המערער העיד כי סטה מנתיבו בשל רכב שחסם את דרכו ואין מדובר לא בהתפרעות ולא בנהיגה רשלנית.

באשר לענישה – לטענת ב"כ המערער, ביהמ"ש קמא הטיל על המערער את "מלוא חומרת הדין" בפסילתו למשך 24 חודשים. אומנם המדובר בפסילת המינימום, אולם לטענת ב"כ המערער, עדיין קיים לבימ"ש שיקול דעת לסטות מעונש זה שהרי במקרה זה, המדובר באירוע שהתרחש לפני זמן רב וגם אם היה סירוב להיבדק (ועל כך הרי מערער), הרי אין לומר כי המערער לא שיתף פעולה עם השוטרים ובדיקת המאפיינים, לטענתו, היתה ברובה תקינה.

ב"כ המדינה עותרת לדחיית הערעור על שני חלקיו. לדבריה, המדובר בקביעות מהימנות ברורות אשר אין זה מדרכה של ערכאת ערעור להתערב בהן. ביהמ"ש קמא ציין את עדויותיהם של שלושת עדי התביעה אשר מגובות במסמכים וכולם מעידים, כי המערער סירב לבצע את הבדיקה למרות הסברים רבים שניתנו לו במהלך הזמן, הן על-ידי ע.ת.1 והן על-ידי ע.ת.3, הוא הקצין אשר ביצע את השימוע ואשר כתב וחתם על גבי המוצגים ת/6 ו-ת/7 וכן העיד על כך במפורש בביהמ"ש. הדברים, לדעת ב"כ המדינה, ברורים הם ואינם מותירים כל ספק.

באשר לענישה – המדובר בעזות מצח מטעם המערער לטעון להקלה בעונש בשל חלוף הזמן, שהרי נדרשו בביהמ"ש קמא כ- 13 ישיבות על-מנת להגיע למצב שבו ניתן יהיה לסיים את התיק, וכל הדחיות היו בעטיו של המערער. גם להכרעת הדין עצמה לא התייצב המערער.

הפסילה שהוטלה עליו הינה פסילת המינימום ולא היתה כל עילה לסטות ממנה. לדבריה, העובדה כי המערער לא נבדק ולא נקבעה מידת כמות האלכוהול שבגופו אלא רק סירב להיבדק, אין בה כשלעצמה כדי להקל במידת העונש, זאת על-פי פסיקה שהוצגה בפני.

לאחר שעיינתי בחומר שהוצג בפני ובתיק בימ"ש קמא ולאחר שמיעת טיעוני הצדדים, סבורני כי דין הערעור להידחות על שני חלקיו.

באשר להכרעת הדין – לא מצאתי כל פגם או שגגה בקביעותיו של בימ"ש קמא. ראשית, המדובר בממצאי מהימנות ועובדות אשר נקבעו ע"י ביהמ"ש קמא, לאחר ששמע את העדים באופן בלתי אמצעי והתרשם מעדויותיהם ומחקירות נגדיות ממושכות. גם לאחר עיון בפרוטוקול הדיון ובמסמכים שהוגשו כמוצגים לא מצאתי סיבה להתערב בקביעות אלה.

בכל הנוגע לעבירה של סירוב להיבדק על-פי סעיף 64ב(ב), הרי צדק בימ"ש קמא כי הוכח בפניו, מעבר לכל ספק, כי המערער סירב להיבדק לא פעם אחת אלא כמה פעמים. גם אם הסירוב הראשון היה, ככל הנראה, בפני השוטר פטריק סולטן, אשר נלווה לצוות העיכוב בפעולתו באותו יום, אך לא מילא כל טופס או דו"ח, הרי על סירובו זה חזר המערער בפני עת/1 גיל חן, שהעיד על כך במפורש, כמו גם על העובדה כי הסביר למערער את משמעות הסירוב. בנוסף לכך, חזר המערער על סירובו בפני עת/3 רב פקד חיים חן. עד זה העיד במפורש כי לאחר שהמערער סירב לראשונה בפני השוטר סולטן, ביצע לו העד שימוע ובמהלכו הסביר לו כי חובה עליו על-פי החוק (כשהוא מצטט את סעיף החוק הספציפי) להיבדק לצורך בחינת אפשרות של נהיגה בשכרות. הוא גם הסביר לו מה משמעות סירובו ולא זו בלבד, אלא אף הודיע לו כי בנוסף לעובדה כי הסירוב עצמו מהווה עבירה על-פי סעיף 64ב(ב) לפקודת התעבורה, הרי הסירוב עצמו עשוי לחזק את ראיות התביעה לענין הנהיגה בשכרות. דברים אלו עולים במפורש מת/6 - "טופס שימוע לחשוד בנהיגה בשכרות (סירוב להיבדק בדיקת נשיפה)", אשר בעדותו העיד העד חיים חן כי הקריא למערער את נוסחו במלואו. למרות ההסבר, המערער המשיך בסירובו לבצע את בדיקת הנשיפה והדבר סומן על ידי העד על גבי הטופס. כך גם אישר זאת העד בעדותו בפני בימ"ש קמא. עוד עולה כי בהמשך לאמור לעיל ניתנה למערער האפשרות להגיב והוא אמר: "אני לא מאמין במכשיר". המערער סירב לחתום והקצין חתם את חתימתו על גבי הטופס כנדרש.

יש לדחות את טענת ב"כ המערער, כי טופס זה הינו טופס חסר פרטים, שכן לטענתו אין כתובה בו השעה שבה בוצע השימוע, מתי והיכן. המדובר בטופס רשמי, שעל-פי עדותו של העד היה נהוג באותה עת (וכיום כבר איננו רלוונטי שכן סעיף החוק שונה). לא מצאתי כל עילה לפקפק בעדותו של העד כי אכן הודיע למערער את הדברים שמופיעים בטופס כלשונם וכי המערער המשיך בסירובו בכל זאת. העולה מכל האמור הוא כי הוכח ללא כל ספק שהמערער סירב להיבדק וזאת לאחר שהוסברו לו משמעויותיו של הסירוב, אף מעבר לנדרש.

בנוסף לכך יש לציין, כי לא מצאתי כל עילה להתערב במסקנותיו של בימ"ש קמא המבוססות על הראיות, כי התנהגותו של המערער, המתבטאת בריח אלכוהול חריף מפיו, חוסר יכולת ללכת בקו ישר תוך שהוא מתנדנד ואיבד את שיווי משקלו ונהיגתו, כפי שתוארה הן ב-ת/2 והן בעדויות, עולה בקנה אחד עם הקביעה כי היה נתון תחת השפעת אלכוהול, כאשר סירובו להיבדק מהווה חיזוק לכך. יש להעיר כי המערער לא מצא לנכון להעיד את חברו שלטענתו ישב לצידו ברכב ואשר יכול היה לאשש את גרסתו, הן באשר לאי היותו נתון להשפעת אלכוהול ובמיוחד באשר לטענתו בענין רכב מסוים שגרם לו לסטות מדרכו. הלכה פסוקה היא כי משלא הביא נאשם עדות אשר עשויה לאשש את גרסתו, ההנחה היא כי עדות זו לא היתה מאששת את הגרסה והדבר מצטרף לחיזוק ראיות התביעה.