דונה-חב` להנדסה ובנין בע"מ נ' דינרמן-חב לבנין ופיתוח בע"מ

פסק דין

העובדות

התובעת והנתבעת הן חברות קבלניות. מנהלה של הנתבעת הוא מר חיים דינרמן אשר גם ייצג אותה בהליך שבפניי. בשנת 1989 הפקידה הנתבעת בידי ארגון הקבלנים סך של 5,000 ₪ על מנת שתוכל להשתתף בהגרלת מגרשים בשכונת פסגת זאב בירושלים. בשנת 2000 התקרב מועד ההגרלה ולנתבעת נדרש מימון לצורך רכישת מגרש. על כן פנתה הנתבעת לתובעת בהצעה להקים שותפות, שבמסגרתה הנתבעת תעמיד לרשות השותפות את הזכות להשתתף בהגרלה, ואילו התובעת תעמיד לרשות השותפות בטחונות שיאפשרו לה לקבל אשראי בנקאי לשם רכישת המגרש ובניה עליו. התובעת הסכימה והצדדים כרתו הסכם בו נקבע כי הם יתחלקו ברווחי הפרויקט בחלקים שווים לאחר ניכוי הוצאות הייזום והבניה (ראו – נספח א' לתצהיר מנכ"ל התובעת מר שלום שי). כמו כן, הצדדים הסכימו כי את הבניה עצמה תבצע הנתבעת, ובתמורה לכך היא תקבל את הוצאות הבניה בצירוף רווח קבלני. זמן מה לאחר שנכרת הסכם השותפות זכתה הנתבעת בהגרלה, ובעקבות זאת חתמו הצדדים על הסכם מפורט יותר (נספח ב' לתצהיר שלמה שי, להלן – "ההסכם"). במבוא להסכם נאמר כי:

"בתמורה להעמדת כל הביטחונות מצד דונה שיאפשרו את הליווי הבנקאי ואת בניית הפרויקט מתחייבת דינרמן לשתף את דונה ב-50% מרווחי הפרויקט"

ובסעיף 3 להסכם נכתב כי:

"למען הסר ספק מובהר כי דונה תעמיד את כל הביטחונות שיידרשו למימון ההוצאות שיידרשו בפועל בגין רכישת הקרקע ו/או בגין ביצוע הפרויקט... מבלי לגרוע מהאמור לעיל... תממן דונה את כל שיידרש לצורך רכישת המגרש ובניית הפרויקט לרבות הוצאות שכבר שילמה דינרמן עבור הפרויקט או התחייבה לשלם לפני חתימת ההסכם (מודד, ארגון הקבלנים, דמי השתתפות בהגרלה וכיו"ב)".

כאמור, בתמורה להתחייבויות התובעת התחייבה הנתבעת להעביר לתובעת מחצית "מכלל הרווחים שיהיו בפרויקט" (סעיף 4 להסכם). וכך הוגדר המונח "כלל הרווחים" בסעיף 4 סייפא להסכם:

"סך כל ההכנסות שיהיו בפרויקט ממכירות; פחות סך כל ההוצאות הישירות של הפרויקט לרבות הוצאות המגרש ופיתוחו, הוצאות תכנון, הוצאות בניה, אגרות בניה, היתר בניה, הוצאות משפטיות, הוצאות מכירה ופרסום, ביטוחים, ריביות והוצאות ליווי בנקאי, מס רכישה בגין רכישת המגרש ומס מכירה, אגרות חיבורי חשמל והוצאות נלוות, תשלום לארגון הקבלנים וכיו"ב, ולמעט הוצאות ניהול והוצאות משרדיות של דינרמן ו/או של דונה"

לאחר כריתת ההסכם בין הצדדים נכרת הסכם עם בנק מלווה. בהמשך לכך פתחו הצדדים שני חשבונות בנק: החשבון הראשון שועבד לבנק המלווה, ונרשם על שם הנתבעת בלבד, מפני שמבחינת הבנק המלווה היא הייתה בעלת המגרש. לחשבון זה הופקדו כל כספי רוכשי הדירות והנתבעת הייתה רשאית להוציא ממנו כספים רק אם ניתנה לכך הסכמת הבנק המלווה. חשבון זה יכונה- "חשבון הפרויקט". החשבון השני נרשם על שם שני הצדדים. לחשבון זה הועברו כספים ששוחררו באישור הבנק מחשבון הפרויקט, ומחשבון זה שולמו כספים לספקים בכפוף לאישור של שני הצדדים.

אחר הדברים האלה בנתה הנתבעת את הבניין, כאשר מעת לעת שולמו לה הוצאות הבניה על פי קבלות ובתוספת רווח קבלני. לקראת סיום הבניה נועדו הצדדים יחדיו כדי לסכם סופית את עלויות הבניה המגיעות לנתבעת בכובעה כקבלן המבצע. על שהתרחש בפגישה חלוקות הדעות, ברם בסופה נערך סיכום בכתב מיום 02/08/04 (להלן – "הסיכום" או "סיכום הדברים"), אשר צורף כנספח ח' לתצהיר אוהד סבן. בסיכום נרשם כי הצדדים מסכימים "שתקציב הבניה לפרויקט פסגת זאב הינו 700,000 דולר ארה"ב ללא מע"מ". כשלושה שבועות לאחר מכן, ביום 24/08/04, ניתן טופס 4 לבניין. אין חולק כי במקביל קיבלה הנתבעת את כל הסך של 700,000 דולר שהגיע לה לפי הסיכום.

חלפו להם יותר משנתיים מיום שנחתם הסיכום, והנה, ביום 04/10/06 שלחה הנתבעת לתובעת מכתב (נספח א' לכתב ההגנה), בו היא דורשת מהתובעת סכומים נוספים שלטענתה היא הוציאה לטובת השותפות, ואשר מסתכמים בסך של 45,622 ₪ לפני שיערוך. התובעת לא השיבה למכתב. על כן שלחה הנתבעת לתובעת מכתב דרישה נוסף מיום 17/04/07 (נספח ג' לתצהיר סבן), בו נטען כי הסכומים הנוספים שמגיעים לנתבעת מסתכמים בסך של 102,312 ₪ (כולל שיערוך). גם למכתב זה לא השיבה התובעת. ביני לביני, בחודש פברואר 2007 פרעו הצדדים את כל התחייבויותיהם לבנק המלווה, ועל כן הסיר הבנק את השעבוד שרבץ על חשבון הפרויקט. בראותה זאת, משכה הנתבעת מן החשבון, אשר כזכור היה רשום רק על שמה, את הכספים הנוספים שהגיעו לה, לטענתה, בסכום כולל של 119,893. לאחר המשיכה נותר בחשבון נותר סכום של 153,000 ₪ נכון ליום הגשת התביעה, סכום ששני הצדדים מסכימים כי הוא צריך להתחלק ביניהם בחלקים שווים.

התביעה והשאלות אשר טעונות הכרעה

מלכתחילה עתרה התובעת לקבלת סעד הצהרתי לפיו על הנתבעת להחזיר לחשבון הפרויקט את כל הסכומים שמשכה ממנו, וכי כל סכום שיהיה בחשבון הפרויקט יחולק בין שני הצדדים בחלקים שווים. מנגד, הנתבעת טענה לקיזוז בגובה הסכומים שדרשה במכתביה, וכן סכום נוסף של 17,000 דולר. ואולם, במהלך ההתדיינות הסכימו הצדדים להפוך את התביעה לתביעה כספית (ראו – עמ' 5 לפרוטוקול מיום 19/10/09 שורה 1 ואילך), ובהמשך לכך הסכימו הצדדים כי אלו השאלות אשר מצריכות את הכרעתי;

ראשית, עלי להכריע בטענת הקיזוז של הנתבעת. הנתבעת משכה מן החשבון סך של 119,836 ₪. אין חולק על כך שמחצית מסכום זה מגיע לנתבעת בדין, שכן מגיעים לה מחצית מרווחי הפרויקט. על כן, על הנתבעת להשיב לחשבון לכל היותר סך של 59,918 ₪ נכון ליום הגשת התביעה. כאמור, הנתבעת טוענת כי יש לקזז מסכום זה סכומים שונים כמפורט במכתבה מיום 17/04/07, וזה הנושא האחד שבו עלי להכריע.

שנית, עלי להכריע בשאלה האם זכאית הנתבעת לקבל סך של 17,000 דולר נוספים בגין עבודות בניה שביצעה בפרויקט, כנטען בבקשתה לתיקון כתב ההגנה מיום 17/03/09, אשר בהסכמת הצדדים הפכה לכתב הגנה מתוקן (עמ' 12 לפרוטוקול מיום 10/05/09).

ושלישית, עלי להכריע בשאלה האם זכאית הנתבעת להוצאות בגין הליך שהיא ניהלה בשם השותפות נגד אחד מרוכשי הדירות ששמו חיים מאיר.

להלן אכריע בסוגיות אלה, לאו דווקא כסדרן.

דיון והכרעה

האם זכאית הנתבעת לסך של 17,000 דולר נוספים? כאמור, בהסכם בין הצדדים הוסכם שהנתבעת תהיה הקבלן המבצע בפרויקט, ולכן בטרם חולקו רווחי הפרויקט היה על הצדדים להחליט מה הסכום שתקבל הנתבעת בכובעה כקבלן מבצע. לשם כך התקיימה פגישה בין הצדדים שבסופה נחתם סיכום הדברים מיום 02/08/04, אשר בו נקבע כי הנתבעת תקבל בגין עבודת הבניה 700,000 דולר לפני מע"מ. אין חולק על כך שסכום זה שולם במלואו לנתבעת, ולכן, לכאורה, הנתבעת לא יכולה לדרוש הוצאות בניה נוספות. ואולם, חרף האמור הנתבעת טוענת כי בגין עבודות הבניה מגיע לה סך של 717,000 דולר. הכיצד? לטענת מר דינרמן בראשית הפרויקט נערכה לבקשת הבנק המלווה שומה של הוצאות הבניה, ולפי שומה זו מסתכמות הוצאות הבניה בסך של 717,000 דולר. אם כך הדבר, מדוע הסכים דינרמן לחתום על סיכום הדברים? תשובתו של דינרמן הינה שהוא חתם עליו בשל לחץ כלכלי כבד שבו הייתה נתונה הנתבעת. במילים אחרות, דינרמן טוען שהסיכום נחתם תחת כפיה.

טענתו של דינרמן איננה משכנעת כלל ועיקר. דינרמן לא הוכיח בראיות ממשיות מה היה מצבה הכלכלי של הנתבעת עובר לחתימה על הסיכום. יתר על כן, דינרמן מעולם לא הודיע לתובעת על ביטול הסיכום עקב כפיה. כמו כן, לא הוצג בפניי שום מכתב שבו טוען דינרמן כי הסיכום נכפה עליו. טענת הכפייה הועלתה על ידי דינרמן רק במסגרת ההליכים שלפניי, ורק לאחר שהתובעת גילתה את דבר השמאות שנערכה לבקשת הבנק. אין ספק בליבי שדינרמן ידע עוד לפני תחילת ההליכים כי קיימת שומה כאמור, ולכן העובדה שטענת הכפייה לא נטענה כבר בכתב ההגנה פועלת לרעת הנתבעת. גרסת דינרמן היא גרסה כבושה, ועל כן אינני מקבל אותה. התוצאה הינה שדרישת הנתבעת לסכום נוסף של 17,000 דולר נדחית.