דומגרוב נ' זוגנוב

פסק דין

1. לפני תביעה לתשלום 400,000 ₪ שהוגשה ביום 19.6.11 בסדר דין מקוצר על יסוד הסכם הלוואה שנחתם בין התובע לנתבע כשמונה שנים קודם לכן, ביום 26.1.03 (להלן – 'ההסכם').

על פי האמור בהסכם נתן התובע לנתבע "את כל סכום ההלוואה ביום 1.9.2002" (ר' , סעיף 2.2 להסכם, נספח א' לכתב התביעה). סכום ההלוואה על פי המבוא להסכם הוא סך של 200,000 ₪, וההלוואה ניתנה ללווה-הנתבע לצורך פתיחת עסק – חנות מעדנייה ברח' חן 40 בערד (ר' סעיף 2.4 להסכם).

על פי ההסכם, פירעון ההלוואה היה אמור להתבצע בארבעה תשלומים שווים של 50,000 ₪, ב – 1 לינואר בכל אחת מהשנים 2005, 2006, 2007 ו – 2008 (סעיף 3.2 להסכם). בהסכם נקבעה ריבית פיגורים "בשיעור הריבית שתהיה משולמת בבנק לאומי בישראל בע"מ על חריגות מאשראי מוקצב בחשבון דביטורי (בשקלים חדשים) בתוספת 15% לשנה", וזאת בנוסף לפיצוי מוסכם וללא הוכחת נזק של 20,000 ₪ (סעיפים 4 ו – 6 להסכם).

להבטחת פירעון ההלוואה התחייב הנתבע לשעבד בשעבוד צף את כל הציוד והסחורה בחנות.

חתימת הצדדים על גבי ההסכם אושרה בחתימתו של עו"ד נסאסרה עבד אלעזיז.

2. בבקשת הרשות להתגונן טען הנתבע כי עבד ככירופרקט, וכי נתן שירותים ללקוחות ב"פנסיון רחל". בסוף שנת 2001 הכיר הנתבע את התובע, אשר עלה לארץ זה מקרוב והציג עצמו כבעל ממון ומנוסה בעסקים. בין התובע לנתבע נרקמו יחסי חברות קרובים.

התובע רכש את "פנסיון רחל" עבור עצמו, ובמהלך שנת 2002 ביקש מהנתבע לסייע לו לאתר מקום לפתיחת מעדנייה. הנתבע אכן איתר מקום כאמור, ברחוב חן 40 בערד. התובע ביקש מהנתבע לרשום את המעדנייה על שמו (כלומר על שם הנתבע), וכך אכן נעשה: המעדנייה נרשמה על שם העוסק המורשה של הנתבע. השניים סיכמו כי הנתבע ינהל את המעדנייה עבור התובע תמורת שכר חודשי של 3,000-4,000 ₪.

3. לדברי הנתבע, בינואר 2003 פנה אליו התובע וביקש ממנו לחתום על הסכם הלוואה, הוא ההסכם נשוא התביעה. לדברי הנתבע, התובע הסביר כי בכוונתו לנסות ולהשיג אשראי באמצעות אותו הסכם. במלים אחרות, הנתבע טען כי ההסכם נערך למראית עין בלבד, במטרה לאפשר לתובע ליצור מצג כוזב כלפי צד ג'. הנתבע רצה לסייע לחברו, והסכים לחתום על ההסכם, תוך שסוכם בין השניים כי ההסכם "ייזרק" מיד לאחר שהתובע יקבל את האשראי לו היה זקוק. לטענת הנתבע, בפועל לא הועברו אליו כל כספים על פי ההסכם.

סוף המעשה היה שהמעדנייה צברה חובות, והתובע הותיר את הנתבע להתמודד עימם לבדו.

במהלך שנת 2006 פרץ סכסוך בין התובע לבין הנתבע, לאחר שלדברי הנתבע הוא סירב לנטול חלק במעשה הונאה של התובע כלפי בעלת קליניקה בים המלח, בקניון עין התכלת.

בדצמבר 2006 הגיעו בריונים למעדנייה בערד ואיימו כי יפגעו בנתבע אם לא ישיב כספים לתובע.

סמוך לאחר מכן סגר הנתבע את המעדנייה.

על מנת לצמצם את נזקיו מכר הנתבע את הציוד שנותר במעדניה בסכום נמוך של כ – 30,000 ₪ לשתי העובדות במקום, ואלה פרעו את החוב האמור בתשלומים במשך כשנתיים.

הנתבע שילם מכיסו את חובות המעדנייה, שלדבריו מעולם לא הייתה שלו, באמצעות הלוואות שנטל למטרה זו.

עד כאן גרסת הנתבע בבקשת הרשות להתגונן.

4. לאחר חקירה נגדית של הנתבע ושל עדה נוספת מטעמו, גב' אולגה ז'יבוטקוב, ניתנה לנתבע ביום 4.12.11 רשות להתגונן. כבוד הרשם (כתוארו אז) עידו כפכפי קבע בהחלטתו כי "השאלה האם הועברו הכספים דורשת בירור עובדתי אשר לא ניתן לקיימו בשלב דיוני זה. לא נסתרה טענת המבקש כי המעדנייה הופעלה עבור המשיב והעובדה כי בסופו של יום מכר המבקש את המעדנייה לצדדי ג', לטענתו בסכום נמוך ובתשלומים, עדיין אינה סותרת את טענותיו כי לא ניתנה לו ההלוואה" (עמ' 6, שורות 18 – 21).

5. בדיון שנערך לפני כבוד השופט גד גדעון ביום 15.10.2012 ביקש בא כוחו של התובע ארכה להגשת התצהירים מטעמו, לאחר שכבר הוגשו תצהירי הנתבע. בא כוח התובע ציין באותו הדיון: "לשאלה כיצד נוכיח העברת הכספים לידי הנתבע, אני משיב שחלק מהכספים הועברו במזומן, כאשר לחלק מההעברות יש עדים, ובין היתר, עו"ד עבד אל עזיז נסאסרה, אשר ערך את ההסכם" (עמ' 3 לפרוטוקול, שורות 13 – 15).

בית המשפט נעתר לבקשת התובע להגיש את התצהירים מטעמו באיחור, תוך שאיפשר לנתבע להגיש ראיות נוספות לאחר הגשת ראיות התובע. סופו של דבר הגיש התובע את תצהירו-שלו, בלבד, ובדיון שנערך ביום 13.2.13 הודיע בא כוחו של התובע כי עו"ד נסאסרה ביקש להימנע ממתן תצהיר, וביקש לזמנו למתן עדות בדרך של חקירה ראשית.

6. תצהירו של התובע – לקוני, ורב בו הנסתר על הגלוי.