דולמן ואח' נ' מועצה מקומית שוהם ואח'

החלטה

לפניי בקשה מטעם המשיבים 1-4 (להלן: "המשיבים"), להתליית הליכים, עד למועד בו תינתן הכרעתו של בית המשפט העליון בעע"מ 772/11 אפללו עמית ואח' נ' המועצה המקומית שוהם ואח'.

הרקע לבקשה

עתירה זו, עיקרה בטענות העותרים בנוגע לחוקיות העמדת מבנה ציבור בישוב שוהם, לשימושה של המשיבה 4- עמותת שחף שוהם (להלן: "המשיבה 4" או "העמותה"), לצרכי הפעלת בית ספר.

לטענת העותרים, זכיית העמותה במכרז, שנערך והושלם בחודש מרץ 2010, לטובת הקצאת השימוש במקרקעין, הינה שלא כדין, שכן, במכרז נפלו פגמים המצדיקים את ביטולו. עוד נטען, כי עצם הקצאת השימוש במקרקעין בדרך של מכרז, נעשתה שלא כדין, שכן היה על המועצה המקומית שהם (להלן: "המועצה" או "המשיבה 1"), להקצות את המקרקעין באמצעות נוהל "הקצאת קרקעות ומבנים ללא תמורה או בתמורה סמלית" שפורסם בחוזר מנכ"ל משרד הפנים מס' 5/2001. (להלן: "העתירה").

הבקשה- בתמצית

עתירה זו הוגשה לאחר שביום 31.8.2010, הגישו העותרים עתירה אחרת עת"מ 54878-08-10 (להלן: "העתירה הראשונה"), אשר גם במסגרתה הועלו טענות כנגד הקצאת הקרקע לעמותה, לצורך שימוש במבנה בית הספר.

בעתירה הראשונה טענו העותרים כי הקצאת הקרקע נעשתה ללא שנערך מכרז כלל, ומשהועמדו על טעותם, ומשהוברר כי העותרת זכתה במכרז, ומשלא ניתנה להם האפשרות להרחיב חזית, הוגשה עתירה זו.

ביום 27.12.10, ניתן פסק הדין בעתירה הראשונה, ובו נדחו כל טענות העותרים (להלן: "פסק הדין").

ביום 27.1.11, הגישו אחדים מן העותרים בעתירה הראשונה, הנמנים גם על העותרים בעתירה דנא (להלן: "המערערים"), ערעור לבית המשפט העליון על הפסק דין בעתירה הראשונה.

בערעור טוענים העותרים כי בפסק הדין נפלו טעויות המצדיקות את ביטולו. במסגרת זאת נטען ע"י המערערים, כי בית המשפט טעה בקביעתו כי ניתן להקצות את השימוש במקרקעין במבנה בית הספר באמצעות מכרז, ולטענתם העמותה הייתה חייבת להקצות את המקרקעין באמצעות נוהל ההקצאה, בלבד ושלא באמצעות מכרז.

עולה, כי הן במסגרת העתירה דנא והן במסגרת הערעור בפני בית המשפט העליון, עולה סוגיה משפטית זהה, והיא האם הקצאתם של המקרקעין לידי המשיבה 4 בהליך של מכרז בטעות יסודה, והאם היה על המשיבה 1 להקצות את הקרקע אך ורק בהליך של נוהל ההקצאה. היינו בעת בירור העתירה דנן, יהא הליך תלוי ועומד בבית המשפט העליון, ואשר בשני ההליכים עומדות להכרעה שאלות משפטיות זהות.

לטענת המשיבים, בירור ההליך הנכון להקצאת המקרקעין במקביל, מהווה הכבדה מיותרת על הצדדים והטרדה של שתי ערכאות שיפוטיות בהליך כפול. יתרה מכך, מתן פסק דין או החלטה בשני ההליכים במצטבר, עלול להביא לכדי תוצאות סותרות ועלול להביא לעיוות דין.

אם תתקבל טענת המערערים בערעור לפיה הקצאת השימוש במבנה בית הספר הייתה צריכה להיעשות באמצעות נוהל ההקצאה דווקא, ולא באמצעות מכרז כפי שנעשה, הרי שיהיה בכך לייתר את העתירה דנא, ושוב לא יהיה צורך לדון בטענתם הנוספת של העותרים כאילו נפל פגם בהליכי המכרז.

התשובה לבקשה – בתמצית

בין העותרים ובין המשיבים מתנהלים הליכים שונים במהותם, המתבססים ביסודם על החלטת המועצה להעניק לעמותה הרשאה להפעלת בית ספר עצמאי בתחומי שכונת מגורים של העותרים, במקום ששימש בעבר כמעון יום לפעוטות, באחד מהמבנים הציבוריים שברשות המועצה. נקודת המפגש היחידה בין שני ההליכים, נוגעת רק במכנה משותף מאוד ספציפי, שנוגע בהולדת שני ההליכים במעשה אחד הוא מעשה ההתקשרות שנעשה בין המועצה לעמותה, על בסיסו הוענקה לעמותה הרשות להפעלת בית הספר הפרטי הדמוקרטי בתחומי המקרקעין האמורים. הלכה למעשה ההתקשרות המשפטית בין המועצה לעמותה הולידה שני הליכים משפטיים בלתי תלויים זה בזה, הנוגעים עם דרכי התנהלות המועצה בהתקשרות עם העמותה.

העתירה הראשונה נגעה רובה ככולה באלה: א. הקצאת מקרקעין ציבוריים המנוהלים בידי המועצה לעמותה, שלא בהתאם לנוהל הקצאת מקרקעין בלא מכרז או בפטור במכרז, לעמותה. ב. בדרישה לעשות לביטול שער הכניסה הראשי שיועד ע"י המועצה להעתקת הכניסה למתחם הגנים לצרכי בית הספר מכוון הפתח של גינת השעשועים של תושבי הרחוב "גן לכיש". בדיון שהתקיים בבית המשפט בעתירה הראשונה, ביום 4.10.2010, השמיעו המשיבים בראשונה טענת הגנה עקרונית הסומכת לגבי דידם על חוקיות המעשה המנהלי שנעשה בידם, ולפיו ביקשו לשכנע כי פעולותיהם נעשו בדלת אמות המעשה המנהלי.

לטענת המשיבים, לא ניתן לבעל דין לאחוז את המקל משני צידיו ולפעול רק לפי האינטרס הד הוק המשרת את מטרותיו לשעה. אף שהמשיבים 1-3 בעתירה הראשונה נתבקשו להציג את מסמכי המכרז עליהם הם בססו את עמדתם, הם לא עשו כן. גם ביהמ"ש לא נעתר לבקשת העותרים בהחלטתו הנוגעת בבקשת העותרים לקבלת פרטים נוספים וטובים יותר לשם בירור העתירה נוכח העובדה שהמשיבים עמדו בסירובם לאפשר בידי העותרים להחשף לפרטי המכרז על בסיסו הוענקה ההראשה לעשות שימוש במתחם האמור. היינו, אף אליבא דבית המשפט, מדובר בשני עניינים שונים, הרי גם מסקנתו של בית משפט זה, בבואו לדחות את בקשת העותרים למתן פרטים נוספים בהתאם לתקנות בתי הדין לעניינים מנהליים, תומכת במסקנה זו, לפיה ראה לדחות את העתירה הראשונה מטעם שאין עוד טעם בבירורה לאחר שהוכח כי המועצה ערכה מכרז לכאורה, לפי הוראות חוק חובת מכרזים התשנ"ב 1992 (להלן: "חוק המכרזים").

עסקינן הוא בשני הליכי בירור עצמאיים ונפרדים: א. עסקינן הלכה למעשה בשתי עילות עצמאיות נפרדות, העומדת כל אחת בפני עצמה. העתירה הראשונה נתבססה ביסודה על הוראות חוק התכנון והבנייה התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק התכנון והבנייה"), ואילו עתירה זו עניינה בעילה לפי הוראות חוק חובת המכרזים התשנ"ב-1992. ב. אין זהות שלמה עם הצדדים לעתירה הראשונה לעתירה זו. בעתירה זו נוספו עותרים נוספים והוחלפו משיבים רלוונטיים (נשמטה המשיבה 3 מהעתירה הראשונה ונוספו משיבים אחרים בעתירה זו). ג. לו היה בסיס אמיתי לכפילות ההליך, היו המשיבים מושתקים מלהעלות טענתם זו בשלב כה מאוחר, ועובר לצורך במתן תגובתם המקדמית במקום בו היו יכולים לעשות כן מלכתחילה ועוד קודם מתן פסק הדין. ד. המשיבים מושתקים כעת מלהעלות טענתם להתליית ההליכים בשלב מתקדם זה של בירור העתירה השניה, אחר שלא עשו כן בהזדמנות ראשונה וקודמת. ה. עמדתו של בית משפט זה היא שהובילה את הצורך בקיומם של שני הליכים נפרדים. בית המשפט לא ראה להדרש לאפשרות לה עתרו העותרים בדרך של תיקון כתבי טענות, כך שגם ההליך המכרזי מושא דיוננו יכלל באותה עתירה ממש, וביהמ"ש אף ביטא עמדתו זו בהחלטה שנתן ביחס לבקשה למתן פרטים נוספים ולכתב הטענות המשלים שהוגש בידי העותרים לפיו לא ראה ולא יראה להתיחס לסוגיית המכרז בעתירה הראשונה.

עוד נטען בין היתר, כי יש לדחות את הבקשה מחמת שיהויוהתייחסות חסרת תו"ל מצידם של המשיבים.