דויירי נ' בס

החלטה

לפניי התנגדות לביצוע שטר שהגיש הנתבע – המבקש.

נשוא הבקשה הוא שיק משוך על-ידי המבקש לפקודת המשיב בסך 200,000 ₪.

אין מחלוקת בין הצדדים ביחס לעובדות הבאות:

השיק נמסר למשיב על-ידי המבקש במסגרת עסקה בין השנים לייבוא אישי של רכב מחו"ל עבור המשיב (להלן – הרכב). על-פי ההסכמה בין הצדדים, אשר גובשה בהסכם כתוב מיום 7.7.12 (להלן – ההסכם), התחייב המבקש לייבא עבור המשיב בייבוא אישי רכב מסוג מרצדס-בנץ מגרמניה. לפי ההסכם, התמורה שהיה על המשיב לשלם למבקש מורכבת משנים; אחד, רכב בבעלות המבקש, שהצדדים העריכו את ערכו בסך 150,000 ₪ (להלן – הרכב המוחלף). השני, סך של 70,000 ₪ שהמשיב התחייב לשלם בנוסף למבקש. בהסכם נרשם כי הרכב המוחלף נמסר למבקש עוד ביום 27.6.12 (עובר לחתימת ההסכם) "באמצעות נציגו מר פארוק אשתיווי" (להלן – אשתיווי). אשר לסכום הכספי, אין מחלוקת כי המשיב שילם לתובע חלק מהסכום האמור, המסתכם ב- 50,000 ₪.

בסעיף 22 להסכם נקבע פיצוי מוסכם בסך 160,000 ₪ שיהיה על המבקש לשלם למשיב במקרה של הפרת סעיפים מסוימים בהסכם. להבטחת התחייבות זו של המבקש, נקבע בסעיף 23 להסכם כי המבקש יפקיד בידיו של ב"כ המשיב שיק על סך 150,000 ₪, וכי השיק יימסר לידי המשיב רק במקרה של הפרת ההסכם כאמור בסעיף 22 להסכם או במקרה של ביטול העסקה מכל סיבה. המבקש מסר לידי המשיב שיק בסכום האמור שנמשך על שם אביו.

ביום 18.7.12 חתמו הצדדים על נספח להסכם, בו הוגדר הרכב הספציפי שהמבקש ייבא עבור המשיב (תוך נקיבת פרטיו) (להלן – הנספח להסכם). בנספח להסכם נקבע עוד, כי סכום הפיצוי המוסכם שנקבע בסעיף 22 להסכם המקורי הינו בנוסף לזכותו של המשיב לקבל החזר מלא של הסכומים שהוא שילם למבקש, במקרה של ביטול ההסכם מכל סיבה שהיא, וכי בהתאם לכך שיק הביטחון שנמסר למשיב לפי סעיף 23 להסכם המקורי, יהא על סך 200,000 ₪. שיק בסכום האמור, משוך על שם המבקש, נמסר למשיב לאחר החתימה על הספח להסכם. זהו השיק נשוא הבקשה.

אין חולק כי הרכב נשוא ההסכם לא יובא לישראל ולא נמסר למשיב.

בתצהיר שצורף לבקשת ההתנגדות טוען המבקש, כי בפועל הרכב המוחלף נמסר לידיו של אשתיווי. לפי הנטען, אשתיווי זה הוא שערך את ההיכרות בין המבקש למשיב, בהיותו מוכר למבקש על רקע עסקאות קודמות, מחד, וקרוב משפחה של המשיב, מאידך. המבקש טוען כי אשתיווי אמור היה למכור את הרכב המוחלף ולהעביר אליו את התמורה לצורך שימוש בה לרכישת הרכב המיובא. אלא שהסתבר לו כי אשתיווי מכר את הרכב, לאחר שמשיב – ללא ידיעתו של המבקש – חתם על שטר המכר, ואילו את התמורה לא העביר. בנסיבות אלה לא היה בידו להשלים את התשלום למוכר הרכב בגרמניה, ואילו הסכום שכבר שולם (סך 50,000 ₪ שמסר המבקש לידיו) חולט על-ידי המוכר בגרמניה לכיסוי נזקיו. המבקש טוען כי אשתיווי והמשיב רקמו קנוניה נגדו לחייבו בכספים שהוא לא קיבל ואיננו חייב בהם. כן נטן, כי המשיב פעל בניגוד להסכמות ולמקובל בכך שחתם על שטר המכר של הרכב המוחלף, דבר שהביא לכך שתמורתו "נבלעה" על-ידי אשתיווי, וכי המשיב הוא שצריך לשאת בתוצאות פעולה זו.

המבקש נחקר על תצהירו והצדדים סיכמו טענותיהם. לאחר עיון בטענות הצדדים אני רואה לקבל את ההתנגדות, בכפוף להפקדה כספית, כמפורט להלן.

אין למעשה מחלוקת כי ענייננו בשיק שניתן לביטחון (ר' כותרת סע' 6-7 לתוספת להסכם). מקריאת ההסכם עולה כי התנאי לפירעון השיק היא חבותו של המבקש בתשלום הפיצוי המוסכם לפי סעיף 22 להסכם, וכן חבותו להשיב את הסכומים ששילם לו המשיב במקרה של ביטול ההסכם מכל סיבה שהיא (סעיף 9 לתוספת להסכם). לענייננו, אין חולק כי לא קוים סעיף 6 סייפא להסכם המקורי, בו נקבע כי מועד אספקת המכונית המיובאת הוא לא יאוחר מ- 40 מיום חתימת ההסכם. על-פי סעיף 22 להסכם, הפרה של סעיף 6 הינה עילה לתשלום הפיצוי המוסכם, שהשיק ניתן להבטחתו. כמו-כן, כפי שעולה מתצהיר המבקש, העסקה עצמה לא יצאה אל הפועל והמשיב הודיע כי הוא איננו מעוניין בה (סעיף 28 לתצהיר), ומכאן, ובהתאם לסעיף 6 לתוספת להסכם, התקיים התנאי בדבר ביטול העסקה "מכל סיבה שהיא", וקמה זכאותו המשיב להשבת הסכום ששילם.

אל מול האמור טוען המבקש כי המשיב ואשתיווי, לידיו נמסר הרכב המוחלף, עשו ביניהם קנוניה, על מנת לחייבו בתשלומים שהוא איננו חייב בהם. טענה מעין זו היא טענת הגנה אפשרית, ככל שיהיה בידי המבקש להוכיחה, והשלב הנוכחי איננו השלב בו נבחנת הטענה לגופה. עם זאת, הטענה הועלתה בתצהיר באופן כוללני ביותר וללא כל פירוט של התשתית באשר לאותה קנוניה נטענת. לכך מצטרפת העובדה, כי בהסכם הוצהר על-ידי שני הצדדים כי הרכב המוחלף נמסר למבקש עוד ביום 27.6.12 באמצעות שיתווי שהוא שליחו, וכי מאותה עת הרכב הוא "בבעלותו ובאחריותו הבלעדית" של המבקש. עוד טוען המבקש, כי האשם לכך שתמורת הרכב המוחלף נותרה בידי אשתיווי, רובצת על המשיב בשל כך שחתם על שטר המכר, אולם טענה זו נראית קלושה אל מול דבריו של המבקש עצמו בחקירתו לפיהם נדרש אשתיווי למכור את הרכב וזוהי בדיוק הסיבה שנמסר לידיו מלכתחילה (עמ' 4, ש' 12-15). לכך יש להוסיף כי בשום מקום בהסכם או בנספח לא נאמר כי מכירת הרכב המוחלף על-ידי המבקש או מי מטעמו מהווה תנאי לביצוע התחייבויותיו של המבקש ובפרט חובת ההשבה בהתאם להוראות הנספח להסכם.

כידוע, ההלכה הפסוקה ביחס למתן רשות להתגונן הינה, כי רשות כאמור תינתן מקום בו בידי המבקש להצביע ולו על "קצה חוט" להגנה אפשרית, שאז אין לחסום בפניו את האפשרות להתגונן מפני התביעה נגדו. בשלב הדיוני של בקשת רשות להתגונן, אין הנתבע נדרש להוכיח סיכויי הגנה טובים, אלא להראות הגנה אפשרית. רק אם התברר לבית המשפט עקב חקירת הנתבע על תצהירו כי הגנתו הינה "הגנת בדים", דהיינו, משוללת כל יסוד על פניה, לא תינתן רשות להגן (ע"א 620/06 חברת טימאט קאופמן סילבר נ' אטלי (פורסם במאגרים)(2008)). עם זאת נפסק, כי אין המבקש רשות להתגונן יכול לצאת ידי חובה בהעלאת טענות כוללניות בלבד, אלא עליו להיכבד ולפרט בתצהירו את פרטי העובדות שעליהן הוא מבסס את טענת ההגנה שלו (ע"א 9654/02 חב' אחים אלפי נ' בנק לאומי, פ"ד נט(3) 41, 46; ע"א 527/07 נחום נ' קרן אהרונסון, פורסם במאגרים). במקרים ביניים, כגון כאשר הגנה אפשרית קיימת אך היא קלושה או מאופיינת בחוסר בהירות, ניתן לעשות שימוש בסמכות הנתונה לבית המשפט לפי תקנה 210 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984, ולהתנות את מתן הרשות להתגונן בתנאים, כגון הפקדה כספית.

בענייננו, כפי שפורט, אין לומר כי אין בפי המבקש טענת הגנה אפשרית לו יעלה בידו להוכיח את טענתו בדבר קנוניה בין המשיב לשתיווי, וללא שמיעת ראיות ברי כי אין כל מקום לדון בה לגופה. אלא שטענתו זו נטענה בתצהיר בלאקוניות רבה וללא פירוט מספיק באשר ליסודותיה. בנסיבות אלא סבורני כי האיזון הנכון הוא ליתן רשות להתגונן, בכפוף להפקדה כספית של המבקש, אותה אני מעמידה בנסיבות העניין על סך 50,000 ₪.

אשר על כן אני מורה על קבלת ההתנגדות בכפוף לכך שהמבקש יפקיד בקופת בית המשפט סך של 50,000 ₪ וזאת בתוך 30 ימים. עם הפקדת הסכום האמור יהווה התצהיר שהוגש בהתנגדות ככתב הגנה מפני התביעה.

המזכירות תמציא את ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, כ"ו אייר תשע"ד, 26 מאי 2014, בהעדר הצדדים.