דויטש נ' מחמוד עווד ואח'

פסק - דין

1. לפניי בקשה מטעם הנתבעים 6, 7, 8, 11 ו-12 (להלן – הנתבעים) לסילוק התביעה על הסף מחמת מעשה בית דין.

כפי שיובהר להלן, דין הבקשה להתקבל.

2.עניינה של התובענה שלפנינו, מתן סעד הצהרתי לפיו התובע הינו מחזיק ומעבד עיבוד חקלאי יחידת קרקע נשוא התביעה, מסוג מירי, במשך למעלה מ-10 שנים והוא הזכאי להשתמש ולהחזיק בה, ועל כן קיימת התיישנות על כל תביעה מצד הנתבעים אשר דורשת את פינויו של התובע מהקרקע ו/או הפסקת החזקתו בה.

לטענת התובע בכתב התביעה, הוא זכאי לסעד המבוקש מכוח הוראות סעיפים 78 ו-20 לחוק הקרקעות העותומאני, 1858 (להלן – החוק העותומאני).

3. התובע מודה כי ביום 9.12.07 הוצא נגדו צו מנהלי על ידי ראש המינהל האזרחי באיו"ש, בהתאם לצו בדבר מקרקעין (שימוש מפריע במקרקעין פרטיים) (יהודה ושומרון) (מס' 1586), התשס"ז-2007 (להלן – הצו המנהלי), וכי ערר של התובע לועדת העררים הצבאית (ערר 2/08) נדחה ביום 17.6.10 (להלן – הערר).

עם זאת, טוען התובע כי אין בדחיית הערר, הבוחן את סבירות שיקול הדעת במסגרת הצו המנהלי, כדי לפגוע בזכותו להוכיח את זכויותיו "בדרך המלך" באמצעות ניהול הליך משפטי של הגשת תביעה אזרחית.

4.לטענת הנתבעים, לאור הקביעה העובדתית בהחלטה בערר לפיה התובע אינו מעבד את הקרקע נשוא כתב התביעה אפילו 3 שנים – קיים מעשה בית דין מסוג השתק פלוגתא לגבי שאלת הימצאותו של התובע בקרקע, ועל כן יש לדחות את תביעתו על הסף.

5.לטענת התובע בתגובתו, כל הדיון בועדת העררים נסב סביב סבירותו ומידתיותו של הצו המנהלי, ועסקינן בערכאה מנהלית סמי-שיפוטית בלבד ולא בערכאה אזרחית - שיפוטית רגילה.

עוד נטען, כי ועדת העררים עצמה הביעה עמדה כי לא היה ביכולתה לקבוע שטענות התובע אינן נכונות, ואף לא קבעה זאת, אלא קבעה כי התובע לא הרים את הנטל הנדרש כדי לשכנע כי יש להתערב בהחלטת הממונה במסגרת הצו המנהלי.

התובע טוען כי בנסיבות אלה אין מעשה בין דין, הדיון בעניין נשאר "פתוח", ובית המשפט הוא שיידרש להכריע בעניין.

6.עיון בהחלטה בערר מעלה כי אין ממש בטענות התובע.

7.בסעיפים 38 ו-39 להחלטה בערר נאמר באופן מפורש:

"38. את סוגיית השימוש מעל 3 שנים עלינו לבחון בשני שלבים. בשלב הראשון נבחן האם הוכיח העורר כי "חלפו שלוש שנים ממועד תחילת השימוש המפריע במקרקעין הפרטיים" היינו לפני 9/04. שאלה זו הינה בעיקרה שאלה עובדתית אותה נכריע על סמך הראיות שהובאו בפנינו.

39. ככל שנמצא כי העורר אכן עשה "שימוש מפריע" למעלה מ-3 שנים, נידרש בשלב השני לסוגיה שעיקרה מחלוקת משפטית בדבר בפרשנות הראויה לצו המקורי, טרם תיקון מס' 2 ..."

לאחר שועדת העררים בחנה את ראיות התובע לשאלה העובדתית בדבר הימצאותו בקרקע, קבעה מפורשות בסעיף 65 להחלטה בערר:

"לא למותר לציין כי אין בראיות שהביא העורר כל ראיה אובייקטיבית והוא הסתמך על עדויות שאין בהן כדי לסתור "מראה עיניים". לא הוצגו בפנינו צילומים כלשהם של עיבוד הקרקע במהלך אותן שנים, לא הומצאו לנו קבלות או חשבוניות שיוחסו לפעילות הנטענת בקרקע בכל אותן שנים".

לפיכך, בסעיף 68 להחלטתה קבעה ועדת העררים כי משזו המסקנה – אין צורך להידרש לשלב השני, שעניינו הפרשנות הראויה לצו, ודין הערר להידחות.

8. עינינו הרואות, כי השאלה העובדתית שעמדה בפני ועדת הערר זהה לזו שמתעוררת בתביעה דנן – האם התובע השתמש בקרקע ועיבד אותה במשך למעלה מ-10 שנים, וליתר דיוק – במשך התקופה אשר לה הוא טוען (15 שנים).

לשאלה עובדתית זו חשיבות מכרעת ביחס לטענותיו המשפטיות של התובע לפיהן, מכוח הוראות החוק העותומאני, חלה התיישנות על כל תביעה של מאן דהו לגבי הקרקע נשוא התביעה לנוכח החזקתו של התובע בקרקע במשך 10 שנים ויותר.