דוידי נ' בהט

פסק דין

כללי

1.התובע הגיש תביעה לתשלום שכר עבודה, תוספת גמול עבור עבודה בשעות נוספות, והחזר נסיעות. כמו כן, ביקש התובע לחייב את הנתבע בתשלום הלנת שכר והוצאות משפט, ובמסגרת הדיון שהתקיים בתיק, ביקש התובע להוסיף לתביעה רכיב של פיצוי לדוגמה בשל אי-מסירת תלושי שכר.

2.הנתבע מפעיל יקב בקיבוץ עין-זיוון, ואין מחלוקת בין הצדדים כי התובע עבד עבור הנתבע במשך ארבעה חודשים, בין חודש נובמבר 2012 לחודש פברואר 2013. אין גם מחלוקת בין הצדדים כי הנתבע לא שילם לתובע משכורת בגין ארבעת חודשי עבודתו, וגם לא הנפיק תלושי שכר.

3.הצדדים חלוקים ביניהם בסוגיות הבאות:

א.השכר השעתי לו זכאי התובע.

ב.מתכונת העסקתו של התובע.

ג.הפרשי השכר להם זכאי התובע.

ד.קיזוז סכומים ששולמו על ידי הנתבע לתובע במהלך תקופת העבודה.

ה.גובה סכום הנסיעות לו זכאי התובע.

4.במסגרת הדיון העידו התובע והנתבע, והם הגישו במסגרת עדותם מסמכים שונים בהם נדון בהמשך.

5.נדון במחלוקות על פי סדרן.

השכר השעתי של התובע

6.אין מחלוקת כי התובע היה עובד שעתי, אך הצדדים חלוקים בנוגע לשכר השעתי שסוכם לגביו. לטענת התובע בכתב תביעתו, סוכם עמו על שכר של 25 ₪ לשעה, ואילו הנתבע טען בכתב ההגנה כי סוכם על שכר מינימום לשעה בסך 22.04 ₪.

7.אין בנמצא תלושי משכורת, חוזה עבודה או הודעה על תנאי עבודה מהם ניתן ללמוד על שכרו של התובע. על פי סעיף 2 לחוק הודעה לעובד (תנאי עבודה), תשס"ב-2002 (להלן: חוק הודעה לעובד), מחויב מעביד למסור לעובד, תוך 30 ימים ממועד תחילת עבודתו, מסמך המרכז נתונים לגבי עבודתו, ובכלל זה נתונים לגבי גובה השכר. מוסיף וקובע סעיף 5א לחוק הודעה לעובד כך: "בתובענה של עובד נגד מעבידו שבה שנוי במחלוקת עניין מהעניינים לפי סעיף 2, והמעביד לא מסר לעובד הודעה שהוא חייב במסירתה כאמור בסעיפים 1 או 3, בכלל או לגבי אותו עניין, תהיה חובת ההוכחה על המעביד בדבר העניין השנוי במחלוקת, ובלבד שהעובד העיד על טענתו באותו עניין, לרבות בתצהיר לפי פקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971".

8.בענייננו, העיד התובע כי סוכם עמו על שכר של 25 ₪ לשעה. טענה זו נטענה במסגרת כתב התביעה, והתובע חזר עליה בחקירתו הראשית וכן בחקירתו הנגדית. במצב דברים זה, הואיל והנתבע לא עמד בחובתו מכוח חוק הודה לעובד (תנאי עבודה), הרי שחובת ההוכחה בעניין השכר השעתי מוטל עליו.

9.הנתבע לא הציג כאמור לבית הדין אסמכתא כלשהי לתמיכה בטענתו בעניין זכאות התובע לתשלום שכר מינימום. זאת ועוד, בכתב הגנתו, טען הנתבע כי סוכם עם התובע על שכר מינימום בגובה 22.04 ₪, וזאת כאשר שכר המינימום על פי חוק לאותה תקופה עמד על סך של 23.12 ₪. הנתבע טען גם כי לכל עובדיו הוא משלם אך ורק שכר מינימום, וכי אף עובד לא קיבל שכר גבוה יותר מכך, אולם לא הציג אף ראיה אשר יכולה לבסס דפוס כלשהו לגבי תנאי השכר המקובלים לעובדי המקום.

10.עדותו של התובע לעניין גובה שכרו השעתי היתה עקבית ואמינה, ולעומת זאת הנתבע לא הציג ולו ראשית ראיה לגבי טענתו כי סיכם עם התובע על שכר מינימום דווקא, ואף לא ראיה כלשהי לגבי חישוב השכר שנעשה בפועל – הואיל והלכה למעשה לא טרח הנתבע לשלם לתובע שכר כלשהו במהלך תקופת עבודתו.

11.לאור האמור, אני מקבלת את טענתו של התובע כי השכר המוסכם לשעה עמד על סך של 25 ₪.

שעות עבודתו של התובע והשכר המגיע לו