דוידוב נ' כלל חברה לביטוח בע"מ-ת"א ואח'

פסק דין

מבוא

לפני תביעת פיצויים לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן – החוק).

התובע, יליד 31.03.1983, כיום עו"ד, נשוי ואב ל- 5, תבע פיצוי בגין נזקי גוף אשר נגרמו לו בתאונת דרכים מיום 02.11.2002 (להלן: "התאונה "), עת נהג התובע ברכב מספר 73-908-89 (להלן: "הרכב"). התביעה הוגשה כנגד "כלל" חברה לביטוח בע"מ ו"אבנר" איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ, חברות הביטוח אשר ביטחו בביטוח חובה את השימוש ברכב במועדים לעיל.

הנתבעות ביסכומים הכחישו הן את חבותן הן את נסיבות התאונה. עוד נטועה מחלוקת בין הצדדים לשאלת נכותו התפקודית של התובע ושיעור הפיצוי המגיע לו, ככל שיקבע כי התאונה התרחשה בנסיבות כפי שתוארו על ידי התובע.

ישיבת ההוכחות התקיימה ביום 16 מרץ 2010, במסגרתה נחקר התובע. הצדדים, לאחר מספר אורכות שנתבקשו, סיכמו טענותיהם בכתב.

נסיבות התאונה ושאלת החבות

בהתאם לנטען, התובע, שרת כחייל בצה"ל בישיבת הסדר, נפגע עת נהג ברכב שמספרו 73-908-89 (להלן: "הרכב"), בשעות הערב המאוחרות בכביש עוקף רחובות, כאשר לפתע איבד את השליטה על הרכב, הרכב "עף" מהכביש והתובע פונה על ידי אמבולנס לחדר המיון בבית חולים "קפלן". כתוצאה מהתאונה נחבל התובע בחלקי גופו השונים ובמיוחד נחבל בראשו ואיבד את הכרתו למספר דקות. התובע פונה לבית חולים "קפלן" ולאחר מספר בדיקות שוחרר לביתו. בהתאם לנטען, למחרת התאונה, ביום 3 נובמבר 2002, התובע סבל מכאבי ראש חזקים ופנה למרפאה צבאית בצריפין, משם הופנה לחדר מיון בבית חולים "אסף הרופא" (ת/4) ואושפז עד ליום 8 נובמבר 2002 (6 ימים). התובע שוחרר מבית החולים עם המלצה לטיפול תרופתי ומעקב (ת/5). נוכח כאבים שחזרו ונשנו אושפז התובע בשנית במתקן אשפוז צבאי מיום 12 נובמבר 2001 ועד ליום 5 ינואר 2003 (55 ימים) (ת/6)

לעניין נסיבות התאונה, הנתבעות הכחישו את הנטען בנימוק שהתובע לא המציא את דו"ח האמבולנס שפינה אותו לבית החולים, לא המציא את תעודת חדר המיון, אלא רק לאחר שלב הבאת הראיות. עוד טענו הנתבעות כי על גבי תעודת חדר המיון נרשם "מחלה" ולא "תאונת דרכים" , בנוסף, לא היו עדים לתאונה הנדונה וכן אין ברשותו של התובע צילום לנזקי הרכב. יצויין, כי בכתב ההגנה, מעבר להכחשה כללית וגורפת, נטען לענין החבות רק כי התובע נדרש להמציא אישור משרד הרישוי לקיומו של רשיון נהיגה בר תוקף במועד התאונה, עוד נטען כי המדובר בתאונת עבודה (סעיף 2 לכתב ההגנה). בנוסף, בדיון מיום 9 אפריל 2008, שהתקיים לפני כבוד השופט בכר, הצהיר ב"כ הנתבעות, כי בכפוף לאישור משרד הרישוי בדבר רישיון נהיגה בתוקף הנתבעות יכירו בחבותן. לפיכך, העלאת טענה זו בשלב הסיכומים, לאחר שהוצג אישור משרד הרישוי (ת/1) וצילום תעודת ביטוח חובה על שם התובע למועד התאונה (ת/2), הינה בבחינת הרחבת חזית, סותרת עמדתה המוצהרתת של הנתבעים ואיני מקבלת אותה.

אכן תעודת חדר המיון מבית חולים "קפלן" הוגשה כראיה לתיק ביהמ"ש, רק ביום 13 מאי 2010, לאחר שמיעת הראיות, אולם בהסכמת הנתבעות. ברם, לכתב התביעה צורף "סיכום מחלה" מיום 8 נובמבר 2002, לתצהיר התובע צורפה תעודת רופא "מרפאה אזורית צריפין" בה צויין כי התובע נפצע "כתוצאה מתאונה נבדק אתמול בלילה (קרי ביום התאונה – הוספה שלי ואינה במקור) ע"י אורטופד אך לא עבר צילומים", זאת ועוד על אף שבתעודת חדר המיון מבית חולים "קפלן" במדבקה עם פרטיו של התובע נרשם "מחלה", הרי שב"גוף" תעודת חדר המיון צוין כי המדובר בתאונת דרכים. זאת ועוד, מעיון במסמכים אשר צורפו לכתב התביעה ולתצהירו של התובע, מצוין כי התובע לאחר תאונת דרכים עם חבלת ראש ואיבוד הכרה למספר דקות (לעניין זה ראה ת/4, ת/5, ת/6, ת/7(1), ת/7(2), ת/7(3),ת/7(5), ת/8(1), ת/9). כמו-כן, צורף אישור משטרה מיום 9 נובמבר 2002, ובו פרטי התאונה הנטענת.

התובע בחקירתו הנגדית, באשר לנסיבות התאונה נשאל רק אם היו עדים לתאונה. התובע השיב כי אינו יודע מכיוון שהוא רק זוכר את איבוד השליטה ואורות האמבולנס (פרוטוקול דיון מיום 16 מרץ 2010, עמ' 2 שורה 23). לנזקי הרכב טען כי היו מינימאליים וכי הרכב לא תוקן (שם, ש' 12) מכל האמור לעיל, עדותו של התובע שמצאתיה אמינה, דו"חות חדרי המיון, הדו"חות הרפואיים השונים, דו"ח המשטרה, בהעדר כל ראיה לסתור ונוכח הודעת ב"כ הנתבעת, אני מקבלת את גרסת התובע לקרות התאונה. לסיכום, אני קובעת כי התאונה התרחשה בשעה שהתובע נהג ברכב בהתאם לנטען בכתב התביעה. הנתבעות לפיכך אחראיות לנזקי התובע.

הנכות הרפואית

מן המסמכים הרפואיים שצורפו לתצהיר התובע וכן מדו"ח חדר מיון של בית חולים "קפלן", אשר כאמור צורף לתיק ביהמ"ש ביום 13 מאי 2010, עולה כי התובע פנה לקבלת טיפול מיד לאחר התאונה לבית חולים ואובחן כסובל מחבלת ראש ורגישות בעמ"ש צווארי. כמו כן עולה כי ביום 3 נובמבר 2002 ובהמשך לתלונות על כאבים בראש ובצוואר וכן תלונות על כאבים בגב, בכתף ימין, סחרחורות ובחילות, פנה התובע אל מרפאה צבאית בצריפין ולאחר בדיקה הופנה שוב לחדר מיון לצורך בדיקת אורטופד וביצוע צילומים (מעיון מדו"ח המרפאה הצבאית עולה כי בחדר מיון בי"ח "קפלן" התובע נבדק ע"י אורטופד אך לא בוצעו צילומים).

בבדיקת התובע בבי"ח "אסף הרופא" ביום 3 נובמבר 2002, הוחלט על אשפוזו לצורך בדיקות ומעקב. מדו"ח סיכום האשפוז עולה כי התובע סבל מכאבי ראש. התובע עבר ברור אשר כלל בדיקת CT מוח, צילום חזה ובדיקת א.ק.ג אשר הודגמו כתקינים. עוד עולה כי לאחר שלא חלה הטבה במצבו הבריאותי ובשל תלונות על כאבי ראש בצורה אינטנסיבית, אושפז התובע במתקן אשפוז צבאי למשך קרוב לחודשיים, התובע טופל במשככי כאבים וטיפולי הרפיה.

כבוד השופט א. בכר, מינה בתיק זה שני מומחים מטעם בית המשפט.

פרופ' דוד ירניצקי, אשר קבע בחו"ד כי המדובר במצב שלאחר חבלת ראש, כשהתלונה המרכזית היא כאבי ראש. עוד טרח והוסיף המומחה כי יש לציין קיום של כאבי ראש, בצורה מתונה, קודם לתאונה. לפיכך, קבע לתובע נכות נוירולוגית צמיתה 5%, מתוכה 2.5% בגין התאונה ו-2.5% בגין מצב קודם. ) זאת בהתאם לסעיף 29(11) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז – 1956 (להלן: "תקנות המל"ל"), עוד, נקבעה לתובע נכות זמנית בשיעור 10% למשך שנה לאחר התאונה.

פרופ' שמואל טיאנו, מונה למומחה מטעם ביהמ"ש בתחום הפסיכיאטרי. כבוד השופט בכר, נוכח מיעוט החומר הרפואי והעדר אינדיקציה לטיפולים סדירים, חייב התובע לשאת במחצית שכ"ט של המומחה. בנסיבות אלו, בטענה של מצב כלכלי, ויתר התובע על מינוי זה.

הנכות התפקודית

התובע מבקש להחיל בעניינו את עקרון הגולגולת הדקה וביקש כי אקבע שנכותו התפקודית הינה בשיעור 5%, במיוחד בשים לב כי המדובר בנכות המפריעה לתפקוד הקוגניטיבי ובהתחשב במקצועו, כיום עורך דין. הנתבעות מצידן טענו כי כללי הגולגולת הדקה אינם חלים בענייננו. הגם שהוכח שמצבו של התובע הוחמר כתוצאה מהתאונה. לטענתן כלל הגולגולת הדקה לא יחול ולענין זה הופנה ביהמ"ש לדברי ד. קציר בספרו :- "שעה שהוכח בפני ביהמ"ש באופן ברור, מצבו של התובע קודם לפגיעה; או אז יקשה עליו להשליך יהבו על עיקרון הגולגולת הדקה. תובע שלא תפקד עוד בטרם נפגע, לא יהיה זכאי לפיצוי אחרי הפגיעה, תוך התעלמות ממצבו הקודם. לשון אחרת, שעה שהמצב הנובע מן הפגיעה ניתן להפרדה מזה שנוצר אחריה לא יוכל התובע להישמע בטענה כי מצבו זה הוא תוצאת התאונה". (ד' קציר, פיצויים בשל נזק גוף, מהד' רביעית (1997), עמ' 1255).

לענין זה אפנה לע"א 8279/02 זאב גולן נ' עיזבון המנוח דר מנחם אלברט ז"ל (לא פורסם, מיום 14.12.06), בו עמד כב' השופט גרוניס על האבחנה בין כלל הגולגולת הדקה לבין החמרה: